חי וקיים
חי וקיים – למאי נפקא מינא?
י''ג תשרי ס''ה
שאלה:
כל הזמן מדברים, מתוועדים, שרים ומכריזים שהרבי חי וקיים – למה כל כך חשוב להדגיש זאת, למאי נפקא מינא? אם המטרה היא שנחי’ עם הרבי כמציאות עכשווית ונתעורר לקיום הוראותיו – הרי אין צורך להתכחש למציאות, יש לנו את הדרך שמורה הרבי בשיחות של תש"י, שהרבי נמצא ו’חי’ איתנו גם כיום, ועוד ’יתיר מבחיוהי’. מה לא טוב אם חסיד חי את תקופתנו לפי דרך זו, גם אם היא אכן איננה מתאימה בדיוק? בעיקר קשה לתפוס בשביל מה צריך לפרסם שהרבי חי, מסר שקשה לאדם ברחוב לקבל, ואפשר לחסוך זאת במסרים עדינים וברורים יותר?
תשובה:
"בא שטן וערבב את העולם"
נענה תחילה על השאלה העיקרית, האם יש חשיבות ומהי, באמונה והידיעה שהרבי מלך המשיח חי וקיים, ומזה נבאר גם מהו החסרון אם לא חיים כך. עצם השאלה מוכיחה עד כמה חשובה אמונה זו, שהעדרה גורם (או ליתר דיוק נובע מ)כזו אדישות וחוסר איכפתיות רגשית ביחס לזמן מורכב זה בו אנו נמצאים.
אין בכלל מקום לשאלה האם אכן ישנה חשיבות להאמין שהרבי חי וקיים, שהרי ברור שההעלם והסתר בו אנו שרויים בודאי אינו בכדי, אלא שיש כאן ניסיון שמאיתנו נדרש לעמוד בו, ואדרבה, כל כוונת הניסיון היא לבלבל ולטשטש, "בא שטן וערבב את העולם", כדי שלא נחי’ עם קו ברור, "לא ידענו מה הי’ לו", ועד שאומר לו כו’.
אך השאלה היא מהי אכן החשיבות להאמין ולדעת שהרבי חי וקיים, אמנם נראה שמי שקרא את התשובות עד כה כבר נוכח לראות עד כמה חשובה אמונה זו, אעפ"כ ראוי לרכז את הנושא ולתת לשאלה זו מענה ברור ומוגדר.
(ולהעיר שברור שבכגון דא מיד יתעורר היצר להסיח את הדעת: ומה עם כל אלו שאינם מאמינים כביכול? אך כמובן אין ענינינו לכיוון השלילה כלל אלא רק לתוצאות החיוביות שתביא האמונה, כפי שיכול כל אחד להבין בעצמו ע"י חשבון נפש).
חשיבות האמונה שהרבי חי וקיים ופעולתה
נגדיר זאת בארבע נקודות כלליות:
א. ידיעת האמת כמטרה לעצמה. ישנם נושאים רבים בתורה שכל המטרה בהם היא שאנו נדע אותם . אם האמת ע"פ תורה היא שהרבי חי וקיים, הרי שכחלק מההתקשרות יש צורך לדעת זאת ולהתקשר באופן המתאים, ולא ייתכן שנתעלם מדברי הרבי.
ב. גילוי הנשמה. זהו ענינה העיקרי של דרך החסידות, שעבודת ה’ תהי’ ע"י גילוי הנשמה האלוקית, שכל רצונה הוא באלקות. כיון שהנשמה יודעת ומרגישה רק את האמת, וכמובן שאיננה מתפעלת כלל מההעלם והסתר, הרי אמונה זו מהוה אבן בוחן האם הנשמה היא בגילוי בנו, או שישותנו אינה מאפשרת לה להתגלות. השלכות נקודה זו היא בענינים עיקריים בדרכי החסידות: שהמציאות של אלקות, תורה ומצוותי’ תורגש כמציאות העיקרית, העליונה והחשובה (היפך הנחת העולם), הרגשת הזולת, שזהו הענין הכי עיקרי המהווה אבן בוחן לכללות העבודה אם היא מצד הנשמה או ח"ו מצד הגוף לבד, ועבודת ה’ מתוך התפעלות והתלהבות ומתוך שמחה וטוב לבב.
ג. לחיות עם משיח – דרישה מרכזית ביותר המתחדשת בעיקר בשיחות של תנש"א-נ"ב : כיון שאלו הם כבר "ימות המשיח", ונמצאת כבר הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות, וישנו כבר הלויתן ושור הבר וכו’ וכו’, וכל מה שחסר הוא התגלות הדברים בגשמיות לעיני בשר , דורש הרבי שליט"א מלך המשיח שעבודת ה’ בתקופה זו צריכה להיות מעין הגאולה, העבודה צריכה להיות בענינים השייכים לגאולה, עלינו "להתרגל" לגאולה, ולהציב את עצמנו במצב ורגש של גאולה, ע"י הפיכת יומנו הפרטי ל"יום גאולה (פרטית)", ועי"ז להמשיך את הגאולה במצב הגלות .
כיון שנקודה מרכזית בכל זה היא מציאותו של המלך המשיח והתגלותו בעולם, ובפרט ביחס אלינו כחסידים שהרבי הוא נקודת הכל, והרי לכו"ע ההתקשרות אל הרבי כיום אינה רק בתור רבי נשיא ישראל ונשיא החסידות, אלא בעיקר בתור נשיא דור הגאולה המלך המשיח ומתוך ציפי’ תמידית להתגלותו, וא"כ הרי דרישה זו "לחיות עם משיח" (שהדגשה עיקרית בה על הכרה והרגשה ממשית בלב) תלוי’ בכך שנחי’ ונרגיש את מציאותו של הרבי מלך המשיח כמציאות של גואל המתאימה למעומ"צ הגאולה ולא ח"ו ההיפך.
ד. על ידי האמונה סר ההעלם והאמת מתגלית. זוהי גישת תורת החסידות לכל ענין שנמצא בהעלם, שהדרך לגלותו היא ע"י עצם האמונה במציאותו, ולדוגמא מובא בקשר לענין הגבורות והדינים שהם חסדים נסתרים, והדרך לגלותם באופן של חסדים כפשוטם, הוא ע"י עצם האמונה וההכרה בכך שאלו הם חסדים נסתרים .
כך גם בענין ההעלם והסתר של ניסיון זה שבו אנו נמצאים, שהדרך להסיר את ההעלם ולגלות את האמת – היא ע"י שלא מתפעלים מהניסיון. וכמו שמבאר הרבי שליט"א מלך המשיח בקשר לניסיון של אברהם אבינו עם הנהר בדרך לעקידה, שע"י שהראה שאינו מתפעל – התבטל הנהר: כלומר, כל ה"נהר הגדול" – לא היתה לו מציאות כלל (לא רק ברוחניות, אלא) גם בעוה"ז הגשמי, כי אם ענין של דמיון בלבד, ולכן כאשר אברהם הראה שאינו מתפעל מזה – אזי נתגלה האמת, שאין כאן מציאות של נהר כלל, "יבש הנהר ועמדו ביבשה", ואדרבה – כל מה שנשאר ממנו, אינו אלא הענין דנס והרמה.
ברור א"כ שקיימת חשיבות גדולה מאוד באמונה והידיעה שהרבי מלך המשיח חי וקיים כחלק בלתי נפרד מההתקשרות ומעבודת ה’ בדרכי החסידות והוראות הרבי שליט"א מלך המשיח, וגם פעולתה של אמונה זו אינה מבוטלת כלל.
בין ’חיות’ הנשמה לחיי הגוף
וכיון שזוהי האמת, הרי שדוקא ע"י גילוי אמונה זו ניתן באמת לחיות עם הרבי כמציאות חי’ ועכשווית, ולחיות בכלל עם זה שדרך החסידות זה דבר חי ונצחי, וזאת כיון שכשם שנצחיות התומ"צ קשורים עם נצחיותו של הקב"ה, כך נצחיות החסידות תלוי’ בנצחיות מציאותו של הרבי. מדוע האמונה שהרבי ’חי’ בנשמתו אינה יכולה להוסיף בהרגש זה?
לכל לראש יש להדגיש ששתי אמונות אלו אינם יכולים להוות תחליף זל"ז, כיון שהם הפכיים במהותם: בעוד שחיות הנשמה מצד עצמה שייכת ע"פ חסידות לתנועה של ’רצוא’, הרי חיות הנשמה בגוף קשורה דוקא לתנועה של ’שוב’, התלבשות החיות בכלים. וכל אחד מהם ביחס לשני קשור עם תנועה של העדר החיות, ביחס לרצוא שכולו התלהבות נחשב השוב לביטול כאבן דומם, ואילו הרצוא מצ"ע נחשב ביחס לשוב כשממון והיפך החיים.
איך זה מסתדר? – פשוט מאוד: השאלה היא מה הנושא, הנשמה או הגוף. אם הנשמה היא הנושא – הרי שדוקא השוב בכלים מהוה הגבלה על התפשטות אור הנשמה, אבל אם הגוף הוא הנושא, וכל תפקיד הנשמה הוא להחיות את הגוף, הרי שהרצוא לבדו הוא היפך החיים, והשוב הוא החיות האמיתית, להחיות את הגוף באור הנשמה.
(אין פירוש הדבר שלגוף ישנה איזו חשיבות לעצמה גם בלי הנשמה ח"ו (וע"ד הנ"ל בענין של רבי שכל מהותו הוא הנשמה הרוחנית), אלא שה’נושא’ והתכלית היא לא בנשמה עצמה, אלא שהיא תחדור ותחי’ את הגוף).
מזה מובן בענינינו, לחיות עם הרבי כמציאות עכשווית כפי שאנו נשמות בגופים, שהרבי יחדור בנו ויְחַי’ את חיי היום-יום, בפרט בדורנו שהעבודה מתבטאת בלהכניס את האל"ף בתוך ה’גולה’ (שלכן בכדי לחיות עם משיח נדרש ללמוד עניני גאולה ומשיח בהבנה והשגה דוקא), הרי שהנקודה של חיי הנשמה מצ"ע פועלת רק שממון והיפך החיות בענינים אלו (כפי שרואים במוחש כמבואר לקמן).
ההתכחשות לאמת אינה משנה אותה
אין משמעות הדברים שכל מי שמדבר על ’יתיר מבחיוהי’ אין לו חיות ח"ו. משל למה הדבר דומה, לאדם שיחליט להתכחש לעובדה שיש לו נשמה המחי’ אותו, האם בכך הוא יפסיק לחיות?! ודאי שלא! כל החסרון בזה הוא רק במודעות האדם.
עד"ז בעניני אלקות, תורה ומצוותי’, שהקב"ה ברא את כל יהודי באופן כזה שהמצב הנורמלי והטבעי שלו הוא בקיום התומ"צ, זהו רצונו הטבעי ורק במילואו יכול הוא להיות במנוחת הנפש. ההתכחשות לכך אינה יכולה לשנות זאת, כיון שהדברים אינם תלויים בו.
מה א"כ החסרון בהתכחשות זו אם אין לה כל משמעות? – החסרון היחיד הוא שחוסר המודעות יוצר בלבול, עד שהאדם יתפוס שהוא בעצם מתכחש לאמת. בינתיים כאשר טבעו היהודי אינו מקבל את ביטויו המתאים, הרי הוא מתבטא בדברים אחרים, לפעמים אף שליליים, וזאת כיון שהוא אינו מודע למתרחש בקרבו.
עד"ז גם בענין מציאותו של הרבי בעולם ולאידך הסתלקותו, אין כאן רק שאלה כיצד אנו נגדיר את הדברים ואיך נתייחס אליהם, המציאות האמיתית בעולם פועלת בכל פרט בעולם שיתנהל ע"פ מציאות זו. אם היתה הסתלקות, ועבודתו של נשיא הדור בעולם נגמרה ונשלמה, הרי כל סדר הנהגת הבריאה משתנית לפי מציאות זו, ועד"ז אם המציאות האמיתית היא שלא היתה הסתלקות ועבודתו של נשיא הדור בעולם עדיין ממשיכה, הרי כל פרט בעולם, ועד למחשבותינו ורגשותינו כלפי הרבי ועבודתו – הם ע"פ מציאות זו.
עפ"ז מובן מהי המשמעות של הדיבורים על "יום הילולא" ועל ’יתיר מבחיוהי’ כאשר לא זו המציאות האמיתית בעולם, זו לא רק התייחסות שאינה מתאימה, אלא שהמדבר כך אינו מודע למשמעות דבריו, וכל נטיותיו הם ע"פ המציאות האמיתית שהרבי חי וקיים (ולדוגמא בענין של "וימאן להתנחם" , שאין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה
שישתכח מן הלב ולא על החי). המצער הוא רק שאם הוא הי’ מודע לכך – היו נטיותיו אלו מקבלות ביטוי הרבה יותר מתאים.
לחיות ע"פ מציאות אמיתית ולא ’להכיר’ במציאות שקרית
הסתלקות הרבי הקודם היא מציאות אמיתית מבחינה מהותית ע"פ תורה, גמר ושלימות עבודתו (כנ"ל תשובה 4). ההנהגות הנדרשות ב"יום ההילולא", והאמונה וההרגש שבעל ההילולא פועל ישועות בקרב הארץ ונפעלת עלי’ בנשמתו – הרי זה מתוך רגש של התקשרות, כמתאים ליום בו הרבי גמר והשלים את עבודתו בעולם. זה לא יכול לנבוע מתוך החלטה ובחירה ’להכיר’ במציאות בהכרח ובלית ברירה, אדרבה, המציאות ומהותה מורים לנו כיצד עלינו להתנהג ומה עלינו להרגיש בהתאם אלי’.
מזה מובן שהנהגה והרגשה אמיתית בדרך זו, לא רק שמכירה בכך שהיתה הסתלקות וזהו "יום הילולא", אלא שהסתלקות זו היא מדוייקת ע"פ תורה ואמיתית בכל סדר ההשתלשלות, עד כדי כך שגם הצער והכאב שבהסתלקות אינו צער פשוט, אלא שהוא מדויק ע"פ נגלה וע"פ חסידות (כמו חורבן בית המקדש או יותר מהחורבן וכו’).
ולכן כיום של’הסתלקות’ המדומה אין כל תוכן, ובמילא כל מה שהיא מבטאת אצל כל אחד באופן טבעי זה רק עד כמה היא מופרכת, הרי כל הפרטים של יו"ד שבט, השייכים דוקא למציאות אמיתית ונכונה ע"פ תורה – היו מופרכים בנוגע ג’ תמוז. הרי כל חסיד יודע ומרגיש שג’ תמוז זה לא הי’ הזמן לעשות שטורעם מהענין של "יום הילולא" (כפי שעושה הרבי ביו"ד שבט), אלא הזמן לזעוק ולהרעיש אודות התגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח !
התואר "יום הילולא" אינו נאמר ע"י חסידים באמת ובאופן טבעי, אלא רק כ’הכרה’ כביכול במציאות שקרית שהם בעצמם יצרו ואימצו. והראי’, שהשם הטבעי שנתנו אותם חסידים לג’ תמוז הוא "היום המר והנמהר", או (באופן עדין יותר) "היום של הרבי" וכיו"ב – שמות חסרי תקדים שמעולם לא שמענו את הרבי משתמש בביטויים שכאלו.
עד"ז רואים בעצם הזכרת מצבנו לאחרי ג’ תמוז, שהלשון השגורה בפי כל החסידים היא "העלם והסתר" והצפי’ היא ל"התגלות", ושוב – אלו הם ביטויים שהרבי כמעט לא השתמש בהם לגבי יו"ד שבט, ואף פעם לא היסס לומר בפירוש שהיתה זו הסתלקות ואנו מצפים ל"הקיצו ורננו שוכני עפר", משא"כ בדורנו נאמרים ביטויים אלו בקושי, ואף גם זאת באופן של ’אותיות’ בלבד.
וכל זה מוכיח שהמציאות האמיתית שהרבי חי וקיים נותנת את אותותי’ גם באלו שמתכחשים לה, אלא שבמקום שהדברים יבואו לידי ביטוי בצורה הנכונה והמושלמת מתוך מודעות מלאה למשמעות המצב, מתבטאים הם בפרטים אלו מתוך חוסר שימת לב משוועת. ומדוע? כיון שזוהי רק שאלה של ’התייחסות למצב’, והם לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים (וזהו כמובן לימוד זכות).
ולכן רואים אנו שאע"פ שהשיחות של תש"י מביאות למסקנה ש"הרבי חי וקיים ונמצא אתנו בגשמיות", וע"פ שיחות אלו הרי בעידוד ההכרזה ’יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד’ בשנות תשנ"ג-נ"ד הבהיר הרבי את הכל עד ביאת משיח – הרי אלו שמדברים היום על שיחות אלו אינם מוכנים לחיות ולהדגיש את הכרזה זו. כיון שהתייחסות ע"פ שיחות אלו היא רק תירוץ לנה"ב (ולא אמיתית), ולא ייתכן שזה יביא להנהגה אמיתית .
הרבי חי וקיים – גילוי אלקות בעולם!
נקודת הענין היא, שכיון שהאמת האלוקית היא שהרבי מלך המשיח חי וקיים, וכל ההתכחשות לכך מקורה בנפש הבהמית המעלימה ומסתירה על אור הנשמה האלוקית, הרי שהתוצאות מכך אף פעם לא יהיו חיוביות, והם יכולות רק לבלבל את הדברים יותר מכפי שאפשר לשער. צריך פשוט ’לוותר’ על עצמנו, ולתת לעצמנו להיסחף עם האמת של הרבי.
עפ"ז מובן בפשטות הטעם שאת אמת זו לא מסתירים מיהודים בכל מקום שהם, שהרי תפקידנו ומטרתנו היא להכניס להם קצת גילוי אלקות בחיים, שיטעמו מעט מהאור של תורת החסידות והמאור הוא הרבי שליט"א מלך המשיח, וא"כ איזו תועלת תביא עירוב החושך של הנה"ב במסרים שמעבירים לו?
אדרבה, הנפש האלוקית שלו אף היא חשה ומרגישה את האמת שהרבי חי וקיים, צריך רק לגלות בו את זה, ולפחות לא להפריע. כשהוא רק ישמע מופת מהרבי שליט"א מלך המשיח בזמן האחרון – הוא בעצמו יגיד ויכריז בהתפעלות שאכן הרבי שליט"א מלך המשיח חי וקיים!
לסיכום:
א. חשיבות האמונה שהרבי מלך המשיח חי וקיים בעצם ידיעת האמת, בעבודת ה’ והרגש ע"פ חסידות ומתאים לזמן מיוחד זה, ובכחה של אמונה זו לבטל את ההעלם עלי’.
ב. דוקא האמונה שהרבי חי בגוף היא המעוררת לחיות עם הרבי,
ג. המציאות האמיתית בעולם משפיעה על נטיותינו ורגשותינו באופן תת מודעי, חוסר המודעות לכך גורם רק לבלבול.
ד. אמונה זו יש לעורר ולגלות בכל יהודי, ועי"ז גם בעצמנו!
כל הזמן מדברים, מתוועדים, שרים ומכריזים שהרבי חי וקיים – למה כל כך חשוב להדגיש זאת, למאי נפקא מינא? אם המטרה היא שנחי’ עם הרבי כמציאות עכשווית ונתעורר לקיום הוראותיו – הרי אין צורך להתכחש למציאות, יש לנו את הדרך שמורה הרבי בשיחות של תש"י, שהרבי נמצא ו’חי’ איתנו גם כיום, ועוד ’יתיר מבחיוהי’. מה לא טוב אם חסיד חי את תקופתנו לפי דרך זו, גם אם היא אכן איננה מתאימה בדיוק? בעיקר קשה לתפוס בשביל מה צריך לפרסם שהרבי חי, מסר שקשה לאדם ברחוב לקבל, ואפשר לחסוך זאת במסרים עדינים וברורים יותר?
תשובה:
"בא שטן וערבב את העולם"
נענה תחילה על השאלה העיקרית, האם יש חשיבות ומהי, באמונה והידיעה שהרבי מלך המשיח חי וקיים, ומזה נבאר גם מהו החסרון אם לא חיים כך. עצם השאלה מוכיחה עד כמה חשובה אמונה זו, שהעדרה גורם (או ליתר דיוק נובע מ)כזו אדישות וחוסר איכפתיות רגשית ביחס לזמן מורכב זה בו אנו נמצאים.
אין בכלל מקום לשאלה האם אכן ישנה חשיבות להאמין שהרבי חי וקיים, שהרי ברור שההעלם והסתר בו אנו שרויים בודאי אינו בכדי, אלא שיש כאן ניסיון שמאיתנו נדרש לעמוד בו, ואדרבה, כל כוונת הניסיון היא לבלבל ולטשטש, "בא שטן וערבב את העולם", כדי שלא נחי’ עם קו ברור, "לא ידענו מה הי’ לו", ועד שאומר לו כו’.
אך השאלה היא מהי אכן החשיבות להאמין ולדעת שהרבי חי וקיים, אמנם נראה שמי שקרא את התשובות עד כה כבר נוכח לראות עד כמה חשובה אמונה זו, אעפ"כ ראוי לרכז את הנושא ולתת לשאלה זו מענה ברור ומוגדר.
(ולהעיר שברור שבכגון דא מיד יתעורר היצר להסיח את הדעת: ומה עם כל אלו שאינם מאמינים כביכול? אך כמובן אין ענינינו לכיוון השלילה כלל אלא רק לתוצאות החיוביות שתביא האמונה, כפי שיכול כל אחד להבין בעצמו ע"י חשבון נפש).
חשיבות האמונה שהרבי חי וקיים ופעולתה
נגדיר זאת בארבע נקודות כלליות:
א. ידיעת האמת כמטרה לעצמה. ישנם נושאים רבים בתורה שכל המטרה בהם היא שאנו נדע אותם . אם האמת ע"פ תורה היא שהרבי חי וקיים, הרי שכחלק מההתקשרות יש צורך לדעת זאת ולהתקשר באופן המתאים, ולא ייתכן שנתעלם מדברי הרבי.
ב. גילוי הנשמה. זהו ענינה העיקרי של דרך החסידות, שעבודת ה’ תהי’ ע"י גילוי הנשמה האלוקית, שכל רצונה הוא באלקות. כיון שהנשמה יודעת ומרגישה רק את האמת, וכמובן שאיננה מתפעלת כלל מההעלם והסתר, הרי אמונה זו מהוה אבן בוחן האם הנשמה היא בגילוי בנו, או שישותנו אינה מאפשרת לה להתגלות. השלכות נקודה זו היא בענינים עיקריים בדרכי החסידות: שהמציאות של אלקות, תורה ומצוותי’ תורגש כמציאות העיקרית, העליונה והחשובה (היפך הנחת העולם), הרגשת הזולת, שזהו הענין הכי עיקרי המהווה אבן בוחן לכללות העבודה אם היא מצד הנשמה או ח"ו מצד הגוף לבד, ועבודת ה’ מתוך התפעלות והתלהבות ומתוך שמחה וטוב לבב.
ג. לחיות עם משיח – דרישה מרכזית ביותר המתחדשת בעיקר בשיחות של תנש"א-נ"ב : כיון שאלו הם כבר "ימות המשיח", ונמצאת כבר הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות, וישנו כבר הלויתן ושור הבר וכו’ וכו’, וכל מה שחסר הוא התגלות הדברים בגשמיות לעיני בשר , דורש הרבי שליט"א מלך המשיח שעבודת ה’ בתקופה זו צריכה להיות מעין הגאולה, העבודה צריכה להיות בענינים השייכים לגאולה, עלינו "להתרגל" לגאולה, ולהציב את עצמנו במצב ורגש של גאולה, ע"י הפיכת יומנו הפרטי ל"יום גאולה (פרטית)", ועי"ז להמשיך את הגאולה במצב הגלות .
כיון שנקודה מרכזית בכל זה היא מציאותו של המלך המשיח והתגלותו בעולם, ובפרט ביחס אלינו כחסידים שהרבי הוא נקודת הכל, והרי לכו"ע ההתקשרות אל הרבי כיום אינה רק בתור רבי נשיא ישראל ונשיא החסידות, אלא בעיקר בתור נשיא דור הגאולה המלך המשיח ומתוך ציפי’ תמידית להתגלותו, וא"כ הרי דרישה זו "לחיות עם משיח" (שהדגשה עיקרית בה על הכרה והרגשה ממשית בלב) תלוי’ בכך שנחי’ ונרגיש את מציאותו של הרבי מלך המשיח כמציאות של גואל המתאימה למעומ"צ הגאולה ולא ח"ו ההיפך.
ד. על ידי האמונה סר ההעלם והאמת מתגלית. זוהי גישת תורת החסידות לכל ענין שנמצא בהעלם, שהדרך לגלותו היא ע"י עצם האמונה במציאותו, ולדוגמא מובא בקשר לענין הגבורות והדינים שהם חסדים נסתרים, והדרך לגלותם באופן של חסדים כפשוטם, הוא ע"י עצם האמונה וההכרה בכך שאלו הם חסדים נסתרים .
כך גם בענין ההעלם והסתר של ניסיון זה שבו אנו נמצאים, שהדרך להסיר את ההעלם ולגלות את האמת – היא ע"י שלא מתפעלים מהניסיון. וכמו שמבאר הרבי שליט"א מלך המשיח בקשר לניסיון של אברהם אבינו עם הנהר בדרך לעקידה, שע"י שהראה שאינו מתפעל – התבטל הנהר: כלומר, כל ה"נהר הגדול" – לא היתה לו מציאות כלל (לא רק ברוחניות, אלא) גם בעוה"ז הגשמי, כי אם ענין של דמיון בלבד, ולכן כאשר אברהם הראה שאינו מתפעל מזה – אזי נתגלה האמת, שאין כאן מציאות של נהר כלל, "יבש הנהר ועמדו ביבשה", ואדרבה – כל מה שנשאר ממנו, אינו אלא הענין דנס והרמה.
ברור א"כ שקיימת חשיבות גדולה מאוד באמונה והידיעה שהרבי מלך המשיח חי וקיים כחלק בלתי נפרד מההתקשרות ומעבודת ה’ בדרכי החסידות והוראות הרבי שליט"א מלך המשיח, וגם פעולתה של אמונה זו אינה מבוטלת כלל.
בין ’חיות’ הנשמה לחיי הגוף
וכיון שזוהי האמת, הרי שדוקא ע"י גילוי אמונה זו ניתן באמת לחיות עם הרבי כמציאות חי’ ועכשווית, ולחיות בכלל עם זה שדרך החסידות זה דבר חי ונצחי, וזאת כיון שכשם שנצחיות התומ"צ קשורים עם נצחיותו של הקב"ה, כך נצחיות החסידות תלוי’ בנצחיות מציאותו של הרבי. מדוע האמונה שהרבי ’חי’ בנשמתו אינה יכולה להוסיף בהרגש זה?
לכל לראש יש להדגיש ששתי אמונות אלו אינם יכולים להוות תחליף זל"ז, כיון שהם הפכיים במהותם: בעוד שחיות הנשמה מצד עצמה שייכת ע"פ חסידות לתנועה של ’רצוא’, הרי חיות הנשמה בגוף קשורה דוקא לתנועה של ’שוב’, התלבשות החיות בכלים. וכל אחד מהם ביחס לשני קשור עם תנועה של העדר החיות, ביחס לרצוא שכולו התלהבות נחשב השוב לביטול כאבן דומם, ואילו הרצוא מצ"ע נחשב ביחס לשוב כשממון והיפך החיים.
איך זה מסתדר? – פשוט מאוד: השאלה היא מה הנושא, הנשמה או הגוף. אם הנשמה היא הנושא – הרי שדוקא השוב בכלים מהוה הגבלה על התפשטות אור הנשמה, אבל אם הגוף הוא הנושא, וכל תפקיד הנשמה הוא להחיות את הגוף, הרי שהרצוא לבדו הוא היפך החיים, והשוב הוא החיות האמיתית, להחיות את הגוף באור הנשמה.
(אין פירוש הדבר שלגוף ישנה איזו חשיבות לעצמה גם בלי הנשמה ח"ו (וע"ד הנ"ל בענין של רבי שכל מהותו הוא הנשמה הרוחנית), אלא שה’נושא’ והתכלית היא לא בנשמה עצמה, אלא שהיא תחדור ותחי’ את הגוף).
מזה מובן בענינינו, לחיות עם הרבי כמציאות עכשווית כפי שאנו נשמות בגופים, שהרבי יחדור בנו ויְחַי’ את חיי היום-יום, בפרט בדורנו שהעבודה מתבטאת בלהכניס את האל"ף בתוך ה’גולה’ (שלכן בכדי לחיות עם משיח נדרש ללמוד עניני גאולה ומשיח בהבנה והשגה דוקא), הרי שהנקודה של חיי הנשמה מצ"ע פועלת רק שממון והיפך החיות בענינים אלו (כפי שרואים במוחש כמבואר לקמן).
ההתכחשות לאמת אינה משנה אותה
אין משמעות הדברים שכל מי שמדבר על ’יתיר מבחיוהי’ אין לו חיות ח"ו. משל למה הדבר דומה, לאדם שיחליט להתכחש לעובדה שיש לו נשמה המחי’ אותו, האם בכך הוא יפסיק לחיות?! ודאי שלא! כל החסרון בזה הוא רק במודעות האדם.
עד"ז בעניני אלקות, תורה ומצוותי’, שהקב"ה ברא את כל יהודי באופן כזה שהמצב הנורמלי והטבעי שלו הוא בקיום התומ"צ, זהו רצונו הטבעי ורק במילואו יכול הוא להיות במנוחת הנפש. ההתכחשות לכך אינה יכולה לשנות זאת, כיון שהדברים אינם תלויים בו.
מה א"כ החסרון בהתכחשות זו אם אין לה כל משמעות? – החסרון היחיד הוא שחוסר המודעות יוצר בלבול, עד שהאדם יתפוס שהוא בעצם מתכחש לאמת. בינתיים כאשר טבעו היהודי אינו מקבל את ביטויו המתאים, הרי הוא מתבטא בדברים אחרים, לפעמים אף שליליים, וזאת כיון שהוא אינו מודע למתרחש בקרבו.
עד"ז גם בענין מציאותו של הרבי בעולם ולאידך הסתלקותו, אין כאן רק שאלה כיצד אנו נגדיר את הדברים ואיך נתייחס אליהם, המציאות האמיתית בעולם פועלת בכל פרט בעולם שיתנהל ע"פ מציאות זו. אם היתה הסתלקות, ועבודתו של נשיא הדור בעולם נגמרה ונשלמה, הרי כל סדר הנהגת הבריאה משתנית לפי מציאות זו, ועד"ז אם המציאות האמיתית היא שלא היתה הסתלקות ועבודתו של נשיא הדור בעולם עדיין ממשיכה, הרי כל פרט בעולם, ועד למחשבותינו ורגשותינו כלפי הרבי ועבודתו – הם ע"פ מציאות זו.
עפ"ז מובן מהי המשמעות של הדיבורים על "יום הילולא" ועל ’יתיר מבחיוהי’ כאשר לא זו המציאות האמיתית בעולם, זו לא רק התייחסות שאינה מתאימה, אלא שהמדבר כך אינו מודע למשמעות דבריו, וכל נטיותיו הם ע"פ המציאות האמיתית שהרבי חי וקיים (ולדוגמא בענין של "וימאן להתנחם" , שאין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה
שישתכח מן הלב ולא על החי). המצער הוא רק שאם הוא הי’ מודע לכך – היו נטיותיו אלו מקבלות ביטוי הרבה יותר מתאים.
לחיות ע"פ מציאות אמיתית ולא ’להכיר’ במציאות שקרית
הסתלקות הרבי הקודם היא מציאות אמיתית מבחינה מהותית ע"פ תורה, גמר ושלימות עבודתו (כנ"ל תשובה 4). ההנהגות הנדרשות ב"יום ההילולא", והאמונה וההרגש שבעל ההילולא פועל ישועות בקרב הארץ ונפעלת עלי’ בנשמתו – הרי זה מתוך רגש של התקשרות, כמתאים ליום בו הרבי גמר והשלים את עבודתו בעולם. זה לא יכול לנבוע מתוך החלטה ובחירה ’להכיר’ במציאות בהכרח ובלית ברירה, אדרבה, המציאות ומהותה מורים לנו כיצד עלינו להתנהג ומה עלינו להרגיש בהתאם אלי’.
מזה מובן שהנהגה והרגשה אמיתית בדרך זו, לא רק שמכירה בכך שהיתה הסתלקות וזהו "יום הילולא", אלא שהסתלקות זו היא מדוייקת ע"פ תורה ואמיתית בכל סדר ההשתלשלות, עד כדי כך שגם הצער והכאב שבהסתלקות אינו צער פשוט, אלא שהוא מדויק ע"פ נגלה וע"פ חסידות (כמו חורבן בית המקדש או יותר מהחורבן וכו’).
ולכן כיום של’הסתלקות’ המדומה אין כל תוכן, ובמילא כל מה שהיא מבטאת אצל כל אחד באופן טבעי זה רק עד כמה היא מופרכת, הרי כל הפרטים של יו"ד שבט, השייכים דוקא למציאות אמיתית ונכונה ע"פ תורה – היו מופרכים בנוגע ג’ תמוז. הרי כל חסיד יודע ומרגיש שג’ תמוז זה לא הי’ הזמן לעשות שטורעם מהענין של "יום הילולא" (כפי שעושה הרבי ביו"ד שבט), אלא הזמן לזעוק ולהרעיש אודות התגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח !
התואר "יום הילולא" אינו נאמר ע"י חסידים באמת ובאופן טבעי, אלא רק כ’הכרה’ כביכול במציאות שקרית שהם בעצמם יצרו ואימצו. והראי’, שהשם הטבעי שנתנו אותם חסידים לג’ תמוז הוא "היום המר והנמהר", או (באופן עדין יותר) "היום של הרבי" וכיו"ב – שמות חסרי תקדים שמעולם לא שמענו את הרבי משתמש בביטויים שכאלו.
עד"ז רואים בעצם הזכרת מצבנו לאחרי ג’ תמוז, שהלשון השגורה בפי כל החסידים היא "העלם והסתר" והצפי’ היא ל"התגלות", ושוב – אלו הם ביטויים שהרבי כמעט לא השתמש בהם לגבי יו"ד שבט, ואף פעם לא היסס לומר בפירוש שהיתה זו הסתלקות ואנו מצפים ל"הקיצו ורננו שוכני עפר", משא"כ בדורנו נאמרים ביטויים אלו בקושי, ואף גם זאת באופן של ’אותיות’ בלבד.
וכל זה מוכיח שהמציאות האמיתית שהרבי חי וקיים נותנת את אותותי’ גם באלו שמתכחשים לה, אלא שבמקום שהדברים יבואו לידי ביטוי בצורה הנכונה והמושלמת מתוך מודעות מלאה למשמעות המצב, מתבטאים הם בפרטים אלו מתוך חוסר שימת לב משוועת. ומדוע? כיון שזוהי רק שאלה של ’התייחסות למצב’, והם לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים (וזהו כמובן לימוד זכות).
ולכן רואים אנו שאע"פ שהשיחות של תש"י מביאות למסקנה ש"הרבי חי וקיים ונמצא אתנו בגשמיות", וע"פ שיחות אלו הרי בעידוד ההכרזה ’יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד’ בשנות תשנ"ג-נ"ד הבהיר הרבי את הכל עד ביאת משיח – הרי אלו שמדברים היום על שיחות אלו אינם מוכנים לחיות ולהדגיש את הכרזה זו. כיון שהתייחסות ע"פ שיחות אלו היא רק תירוץ לנה"ב (ולא אמיתית), ולא ייתכן שזה יביא להנהגה אמיתית .
הרבי חי וקיים – גילוי אלקות בעולם!
נקודת הענין היא, שכיון שהאמת האלוקית היא שהרבי מלך המשיח חי וקיים, וכל ההתכחשות לכך מקורה בנפש הבהמית המעלימה ומסתירה על אור הנשמה האלוקית, הרי שהתוצאות מכך אף פעם לא יהיו חיוביות, והם יכולות רק לבלבל את הדברים יותר מכפי שאפשר לשער. צריך פשוט ’לוותר’ על עצמנו, ולתת לעצמנו להיסחף עם האמת של הרבי.
עפ"ז מובן בפשטות הטעם שאת אמת זו לא מסתירים מיהודים בכל מקום שהם, שהרי תפקידנו ומטרתנו היא להכניס להם קצת גילוי אלקות בחיים, שיטעמו מעט מהאור של תורת החסידות והמאור הוא הרבי שליט"א מלך המשיח, וא"כ איזו תועלת תביא עירוב החושך של הנה"ב במסרים שמעבירים לו?
אדרבה, הנפש האלוקית שלו אף היא חשה ומרגישה את האמת שהרבי חי וקיים, צריך רק לגלות בו את זה, ולפחות לא להפריע. כשהוא רק ישמע מופת מהרבי שליט"א מלך המשיח בזמן האחרון – הוא בעצמו יגיד ויכריז בהתפעלות שאכן הרבי שליט"א מלך המשיח חי וקיים!
לסיכום:
א. חשיבות האמונה שהרבי מלך המשיח חי וקיים בעצם ידיעת האמת, בעבודת ה’ והרגש ע"פ חסידות ומתאים לזמן מיוחד זה, ובכחה של אמונה זו לבטל את ההעלם עלי’.
ב. דוקא האמונה שהרבי חי בגוף היא המעוררת לחיות עם הרבי,
ג. המציאות האמיתית בעולם משפיעה על נטיותינו ורגשותינו באופן תת מודעי, חוסר המודעות לכך גורם רק לבלבול.
ד. אמונה זו יש לעורר ולגלות בכל יהודי, ועי"ז גם בעצמנו!
