שרון טוב להודים

לאחר שהצליח למגר את הטרור בארצו, הביא שלום אמת לעמו ועיצב כלכלה בריאה ויציבה, יצא ראש הממשלה אריאל שרון להודו על מנת לשתף אותם בסודות ההצלחה שלו. מאה וחמישים איש כללה קבוצת המטיילים הממלכתית, כולם נסוכים ברוח שליחות פטריוטית, להביא מעט מזור למדינה הסובלת מהטרור הפקיסטני בחבל קשמיר.

מלבד עיסקאות הנשק הגדולות עמדו על הפרק סדרת שיחות בטחוניות בהם אמורה ישראל לספק שיטות פעולה נגד לוחמת גרילה, והתמודדות במלחמה ללא כללים ומוסכמות. סביר להניח שלגורמי הבטחון הישראלים שנלוו לביקור היה מה להציע, אך העיתוי הבטחוני החמור ששרר בארץ, לא תרם רבות לשכנע את ההודים ביעילותו של ההיצע.

הטרור לסוגיו הוא בן אותה משפחה, השפה המדוברת היא המכנה המשותף. בכדי לדובב אמריקאי יש לדבר עימו באנגלית, בכדי לשוחח עם עיור יש להשתמש בכתב ברייל, ובכדי להבהיר מסר לטרוריסט יש להפעיל כלפיו כח. בנושא זה יכולים ההודים לתת דוגמא אישית לשרון. לפני כמה חודשים עייפו המנהיגים לבצע סיכול ממוקד או פעולות תגמול חוזרות ונשנות, הם לא היססו להכריז על מלחמה גרעינית מול פקיסטן באם לא יופסקו ההתקפות נגד אזרחים הודים.

אם שרון חשב שבמסעו ההיסטורי הוא יאכיל חציר את הפרה הקדושה, הרי שטעה. תוצאות מנהיגותו לא נעלמו מעיני העולם, וסיפורי הגבורה שלו מחוירים מול המחדלים האחרונים שעשה. בה בשעה שפורס את הגותו בבומביי, מתנפצת משנתו הבטחונית בצריפין ובירושלים, ותגובתו האיסטנקטיבית הוכיחה כי אינו ולא כלום.

אחד הקורסים ה'מיסטיים' החביב על עשרות אלפי הישראלים המטיילים במדינה זו, הוא "קורס השתיקה" בו נמנעים מלהשתמש בכח הדיבור ולהתרכז בכח המחשבה במטרה להתמודד באופן אישי עם קונפליקטים ותסכולים קיימים. נזכרתי בזה, מאחר ובימים אלו בדיוק, כשראש הממשלה מטייל בהודו, עורכים שני בניו קורס שתיקה במשטרת ישראל במסגרת חקירתם על פרשות ההונאה השונות של אביהם.

מה שנותר, הוא למצוא חוה פסטורלית נוחה באיזור האימליה, ועם 150 המטיילים שעשו עימו את הדרך, לייסד שם את ה'זולה' המשפחתית "חות השקמים", עבור בנו הגדול יקים את התנחלות "חות גלעד", ועבורו ישמש השינוי הגאוגרפי, טיול של אחרי הצבא.

מצד הכרת הטוב ליבשת שאירחה אותי פרק זמן קצר, והשיבה יהודים רבים לכור מחצבתם, כולי תפילה שממשלת הודו תתנזר מרעיונתיו של שרון ותמשיך לפעול כפי שפעלה עד כה נגד הפוגעים בביטחונה. יותר מאשר חשוב לי בטחונה, נוגע לי ביטחונם של אלפי הישראלים הנמצאים בתחומה.

ועדת אור שהתכנסה לחקור את "אירועי אוקטובר" פירסמה לאחרונה את מסקנותיה בדו"ח מפורט בו צפים מחדלים רבים בתפקוד המשטרה והדרג המדיני בשעת חירום. מעל 800 עמודים מגוללים שלושת השופטים את תוצאות החקירה הסבוכה והמיותרת שהוביל אהוד ברק ברגע של גילוי לב, ונסיון אחרון להציל את מעמדו לפני הבחירות.

אל דוכן העדים נקראו בזה אחר זה ניצבים ושוטרים זוטרים, פקידי ממשל ופוליטיקאים, כשגולת הכותרת של החקירה היתה התייצבותו של ראש הממשלה דאז – אהוד ברק, ושר המשטרה – שלמה בן עמי. "כולכם ניצבים היום". לצורך גביית העדויות נקראו כולם, ראשיכם, שבטיכם, שוטריכם, כל איש ישראל". בהמשך הפסוקים נמצאת התייחסות אפילו לנושא חקירת השוטרים, "לעברך בברית ה' ובאלתו"...

לכאורה, התגלמות הצדק והיושר, ואפשרות ביטוי של אמת לדמוקרטיה בישראל, אלא שבועדת החקירה קברה ישראל את יכולתה לסיים את "הסיכסוך" בכוחות עצמה. דוחות החקירה ומסקנות הועדה המיטו אסון תדמיתי על נוהלי הפעולה של המשטרה. כעת, ישמש דו"ח זה את מערך ההסברה הערבית, ואף לא ירחק היום והוא יוצג בערכאות בין לאומיות כעובדה מוסכמת.

רק מדינה שאינה בטוחה בזכות קיומה יכולה לספק גול עצמי שכזה. רק מקבלי החלטות הנסמכים על כושר הרטוריקה שלהם, יכולים להתעלם מהתנ"ך כהוכחה מוחצת לבעלותינו על הארץ. אך מעבר לכך כרתה ועדה זו את הענף עליו יושב בגשמיות עם שלם, ובחרה למוטט את מוסד המשטרה וכוחות הביטחון השונים שפעלו במסירות נפש במהלך המהומות.

במקום להתחיל מנקודת מוצא מוסכמת, שבשעת מלחמה פועלים בכל הכלים מול אוייב שאינו מוגדר, הכולל גם ילדים וצעירים הנשלחים לבצע פעולות חבלה תחת חסינות הומנית מצד גילם – העמידו לדיון את התנהלותם של חפים מפשע אמיתיים - שוטרי ישראל - שנאבקו להחזיר את הסדר על כנו, ובצעו פעולות מנע בכדי למזער את מחיר הדמים הכבד.

במאבק שמתנהל כבר שלוש שנים, לא נהרגו ערבים חפים מפשע, הימצאותם של אלו במחיצת המחבלים והשחפץ האנושי ששימשו לפורעים, הוציאה אותם מכלל חפים. יסורי המצפון שפקדו את ממשלת ישראל הם תחילת ניסה, אלו היראים ורכי הלבב שאסורים לצאת במלחמה. ואם תרצו, נאמר בפרשת כי תצא: "כי תצא למלחמה על אוייבך" מפרש רש"י: במלחמת "הַרַשוּת" הכתוב מדבר...

חקירת הניצבים במשטרה והעמדתם לדין משמעתי הינה כפיות טובה לאלו שעשו עבודתם נאמנה, ובזכות נחישותם אומץ ליבם ודבקותם במטרה, טירפדו מקרי חבלה רבים והצילו יהודים בגופם ממש. המחיר האמיתי יהיה סירובם של אלו לבצע את תפקידם במקרים דומים מחשש להעמדתם לדין.

על דוכן העדים לא עמדו רק ניצבי המשטרה, אלא כולנו. המאבק שהתנהל בדלתיים סגורות לא היה אישי, אלא ציבורי. עם ישראל כולו עמד על הדוכן ונשפט על זכותו להגן על עצמו, כמו לשבת לבטח בארצו.

מי שנמצא בימים אלו ב770 לא צריך להיות דתי בכדי להרגיש את הימים שבפתח. מכיוון אחד נשמעת תקיעת שופר, מצידו השני נשמע מתפלל מכריז על שלושת הפרקים היומיים, ומאחרי המחיצות נשמע החזן בקול: "לדוד ה' אורי וישעי". מסות האורחים המבורכות שמגיעות חדשות לבקרים להסתופף בחודש השובע ומשביע בד' אמות של נשיא הדור, מעצימות אף הן את התחושה ש"הנה ימים באים".

חסידים נתברכו ביכולת שלהם להגיע ל"הרגשים", להיות בשליחות ולחוש 770, לומר קריאת שמע שעל המיטה ב'זאל' של הישיבה ולהרגיש על יד החדר של הרבי. לנגן חרישית ניגון געגועים ועל גלי הדמיון להימצא בהתועדות קודש של מלך המשיח. ללמוד מאמר בחיות ובציור המחשבה לראות את בעל השמועה עומד כנגדו.

אך כל זה שייך לימות החול, לחודשי השנה בהם על הבחור או האברך להימצא במסגרת שההשגחה הפרטית הועידה לו, או אז עליו להפעיל את החושים ואת היכולת לחוש ולהרגיש. כשצריך להימצא בשליחות יודע כל חסיד כי הוא מצוייד בכל הכוחות הפנימיים על מנת לדלג על כל המכשולים, גם על מכשול רוחני המתלבש בגעגועים עזים להימצא בד' אמות של הרבי מלך המשיח שליט"א.

בחודש תשרי השובע ומשביע בכוחות לכל השנה, אסור להסתפק בהרגשים. על כל חסיד מוטלת החובה והזכות לבוא בשערי המקדש ולקחת מלוא חופניים שפע ברכה לכל השנה כולה. שנה שלימה ניתנת האפשרות לבוא חשבון עם עצמו, האם פעל לנחת רוח כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, האם עמד במחוייבותו כחסיד, האם ביצע את שליחותו נאמנה, כיצד מוכנה סביבתו להתגלות הקרובה.

לאחר חשבון נפש אמיתי, וניתוח עצמי נוקב, חרטה אמיתית על העבר וקבלה על העתיד, ניתן להתכונן כיאות לראות ולהראות. גם כשחשבון הנפש מעלה תוצאות מביכות ובלתי רצויות בעליל, אין זה בהכרח שויתור על הנסיעה לרבי, יפתור את הבעיה ויתקן את המעוות. לפעמים עדיף לבוא אל המלך שלא כדת.

הרבי מלך המשיח שליט"א דורש מאיתנו, חייליו, לא פחות משלימות. אך גם כאשר נוצר מום כל שהוא במעשינו ועבודתנו, מקבל אותנו הרבי מלך המשיח שליט"א בזרועות פתוחות כבנים יחידים. אין זה פוטר אותנו מחובת התשובה, אך בהחלט לא מונע מאיתנו לבוא בכל רגע נתון הביתה, ולומר: אבא, הגענו.