ברוך משה מקמל

במותם ציוו לנו את החיים

י''ח תמוז ס''ג

בשבוע שעבר עברו על יד 770 שלושה לויות, הורים ובת נפרדו מן החיים בתאונה קשה ומחרידה, משאירים אחריהם משפחות שכולות כואבות ושסועות, שאיבדו את היקר להם, וקהילה המומה שבוצע בה ניתוח כריתה, ללא הרדמה.

העינים לחות באופן תמידי, עוד לא מעכלים את האסון הקודם, וכבר אמורים להתמודד עם סיפור שכול מזעזע נוסף, בתאונת רכבת מחרידה, נהרג חייל בצבאות ה' תושב השכונה, בכפר חב"ד. אירוע זה מצטרף לטרגדיה נוספת שמצאה חסיד, תושב השכונה, בכבישים, ימים ספורים קודם לכן.

מקרה טראגי כשלעצמו גורר חשבון נפש, על אובדן נפש אחת מישראל אמרו חז"ל: "תדאג כל החבורה", כל שכן רצף אירועים כזה, ועל אחת כמה וכמה, כשכולם מתרכזים בתושבי שכונה אחת.

בשכונת המלך שם "ציוה ה' את הברכה", בה דיבר הרבי שליט"א על "חיים עד העולם", על חיים נצחיים, יש לאירועים מסוג זה משמעות נוספת, כאן מתבקש מיצוי מלא של דקדוק בחשבון הנפש. עד כמה עושים על מנת שלא ישנו מקרים כאלו בעתיד, ר"ל. כיצד מתקנים את הדברים שבשלם יצא הקצף, איך מעבים את הקשר עם הזולת, ומוסיפים אומץ בהתקשרות לאילנא דחיי כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח.

שכונת "כאן ציוה", מבכה את בניה, וקוברת את יקיריה, אך לא לפני שמבטיחה להם לעשות הכל, שהם האחרונים. כינוס ההתעוררות שאירגן הבד"צ בו התקבלו החלטות טובות שגובשו על ידי משפיעים ורבני אנ"ש, בא יותר מכל ללכד את התושבים סביב לקח אחד, והחי יתן אל ליבו.

כפי שתמיד נהוג לנתח אירועים מסוג זה בעדשה רוחנית, כבר חידדו מארגני הכינוס את המעוות שצריך לתקון, במינוי עשה לך רב - ייעוץ והכוונה בהנהגה על ידי משפיע – תוספת באהבת ישראל, הוספה בג' קוין, והקפדה יתירה על "והיה מחנך קדוש".

אך מעבר לפן הרוחני החשוב והעיקרי, אסור להזניח את החלק הגשמי הפשוט, שמירת הגוף והנפש. ציווי מיוחד בתורה מעמיד את היהודי בחיוב להיזהר ולהישמר בדרכיו, ולהימנע מסיכונים מיותרים. "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" מצטרף ל"וחי בהם", ויוצרים יחד תמונת מצב אמיתית על קדושת הגוף, והאחריות שמוטלת על כל אחד בשמירה על פיקדון זה.

בימים אלו כבר נמצאים תלמידי הת"תים בחופשות בין הזמנים. ילד מטבעו אינו מודע לסכנות הטמונות בעולם הנוצץ והורוד שמסביבו. הוא למשל, עדיין לא הפנים שהכביש כביש – למכונית, והמדרכה נתן לבני אדם. חובת האחריות מוטלת על ההורים, ועל המדריכים שאמונים על מלאכתם. יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים, ולא לקחת ריזיקה בכדי להרויח אטרקציה. אסורלשכוח, במקרה הטוב, זו אטרקציה, במקרה הגרוע זו טרגדיה.

דברים אלו נכונים לכל יום בשנה, אך בתקיפות יתירה בשלושת השבועות ותשעת הימים הידועים במורכבותם, כימי סכנה ופורענות. יש לתת את הדעת למשובות ילדות ולתוצאותיהם, לפקוח עין ולבקר כל צעד ושעל שלהם, ולבחון מקרוב כל פעילות קייטנית חריגה. זאת הברירה היחידה שעומדת בכדי למזער ואף למנוע בעז"ה מקרים בלתי רצוים בתקופת בין הזמנים.

כמו בכל דבר, גם בתחום זה, מצפה הילד לקבל דוגמא אישית מהוריו מחנכיו ומדריכיו. ילדים הם עם נבון. מורה הורה או מדריך, שמחנך ילדים על חציה במעבר חציה ואך ורק כשהרמזור מאשר, אך הוא בעצמו אינו מקפיד על כך, וחמור יותר, לעיני הילד עצמו, הרי שלא יזעק שאינו מצליח בחינוך, שלא יחשוד בתלמיד כי הבנתו או משמעתו לקויים. הוא מחקה את האישיות הגבוהה בחייו, את אנשי החינוך וההורים שלו.

דוגמא אישית בהנהגה אחראית היא מצרך הכרחי מול כל שכבות האוכלוסיה בכל הגילאים, אך בעיקר היא נחוצה מול ילדים, ובימי החופש שלהם. בימים אלו, כשילד נמצא במחיצת הוריו, הוא מאמץ טבעים והליכות. זה הזמן המתאים ביותר להקנות לו את הערך החשוב ביותר: ערך קדושת הגוף והנפש, ערך קדושת החיים.

עם החינוך לשמירת הגוף, יש להתמיד בחיזוק שמירת הנפש, ימי חופש בעיני הילד מתפרשים כמפלט משיגרת הלימודים. במסגרת השנתית מחוייב כל ילד לערכים, לשמירת פיו, להנהגה חסידית, וכבוד למחנכיו ומנהליו. עבור ימי החופש, יש למצוא מסגרת חינוכית מתאימה, על מנת שהילד לא ימצא לזה תחליפים מפוקפקים על מנת להרוות את צמאונו להביא את מרצו לידי ביטוי.

ימי החופש מסוגלים להקנות ערכים חשובים על פי דרכו של הנוער, בפעילות חויתית. בדרך כלל, זהו מסר שנחרט עמוק עד ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

* * *

זעקת "עד מתי" כבר מרקיעה שחקים, האסונות האחרונים, וחתך הפגיעה ללא הבדל בין ילד לזקן, חייבים לחתום את הגלות הקשה. העולם כולו משווע לישועה, וכח הסבל כבר מוצה עד תום. כל יום גלותי שחולף זהו נסיון שאינו לפי כוחנו, מתחזקת הדרישה והתביעה לגאולה שלימה.

מעתה, עם ישראל בכל מקום - החל מ"כאן ציוה ה' את הברכה", חיים עד העולם.