ברוך משה מקמל

והיה ראשיתך יצהר...

כ''ז סיון ס''ג

אור לי"א ניסן, בשעת ערב סבירה מצלצל הטלפון הנייד שלי, על הקו היה אחי המתגורר ביצהר. לאחר חליפת דברי שלומות, נתבקשתי על ידו לומר כמה מילים דרך הטלפון לציבור המתוועדים שהתכנס לרגל היום הגדול. דרך הטלפון זה תמיד נשמע אישי יותר, איני יודע כמה יהודים נכחו באותו מעמד, רק כשאמרנו "לחיים" בסיום דבריי, שמעתי קולות משיבים, אך עדיין לא עמדתי על מספר המשתתפים.

לאחר מעשה, כש"ירדתי משידור", סיפר לי אחי, כי במקום נמצאים כמה מנינים של צעירים ואברכים מהמגזר הסרוג, שנענו להזמנת שלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א, ובאו להתועדות י"א ניסן. פרט שולי אך רלוונטי לסיפור, בסיום אותה התוועדות כבר הוזמנו המשתתפים להתוועדות ב' אייר, "לכתחילה אריבער", פרט שולי אף יותר, לאותה התוועדות הוזמנתי גם אני.

את הדרך ליצהר עשיתי בקו מאסף ליישובים שמעבר לקו הירוק, כשתחנת היעד שלו היא העיר אריאל. כתושב צפון הארץ, טעיתי כמו רבים מבני עמינו שהקו הירוק ויישובי קו התפר, זו חלקת אדמה קטנה, שמאפשרת הליכה רגלית מצד לצד ללא בעיה של תחום שבת. הנסיעה ארכה זמן ממושך, והכירה לי יישובים מטופחים, וערים גדולות ומרשימות שאינן זוכות לסיקור יתר בשל היותן כאלה, אלא בשל היותן התנחלות ואדמת מריבה.

בתחנה בה ירדתי, עמדה טרמפיאדה שוממה שנראתה כמו התנחלות מבודדת, במרחק מה מפתח התחנה עמדו ארבעה מחסומי בטון, משם הייתי אמור להמשיך לכיוון הישוב תפוח, שם בצומת, על יד מחסום צה"ל, יבואו לאסוף אותי ליצהר.

לא חלפו דקות בודדות, וכבר נשמעת צפירת רכב. בתוך וואן משפחתית ישב לו יהודי חובש כיפה סרוגה עם בנו הקטן שהציע לי בשמחה להצטרף אליו עד לתפוח. לאחר נסיעה מורטת עצבים, הגענו בשלום לצומת תפוח, הייתי משוכנע שהנהג הנחמד שלקח אותי רואה בכביש מסלול המראה, אפילו מד המהירות היה חסר אונים לאחר שלא היה לו להיכן לטפס, אך כאמור - לאחר אמירת כמה פרקי תהילים נתינת צדקה וקבלת החלטות טובות - הגענו בשלום לצומת הגואלת.

בצומת יצהר בסמוך לעמדת החיילים, המתנתי לרכב שיאסוף אותי, עד שזה הגיע, הספקתי לקבל כמה הצעות אדיבות מכמה רכבים חולפים, להגיע עימם ליישוב. בדרך ליצהר, קיבלתי תידרוך קצר על הכפרים הערביים באיזור, ועל המסגדים המהווים סיכון בטחוני חמור, מהם "יוצאת אורה" לכל אירגוני הטרור ולפעילי שטח בודדים, משם יוצאות תוכניות עלומות שמטרתן להוסיף למנת הכאב היומית שלנו, ר"ל, ולהבדיל, על תושבי האיזור החיים תחת צל תמידי, במסירות נפש עילאית, ובגידול דור ישרים יבורך לצידה של אינתיפאדה פעילה ואימתנית.

ככל שמטפסים במעלה הכביש, מבינים עד כמה שהיישוב יצהר הוא בעל חשיבות אסטרטגית ברמות הגבוהות. היישוב משקיף למרחקים, את ימה של תל אביב ניתן לראות משם, הוא שולט על כל הכפרים הערביים שמתחתיו, ומחזיק בעליונות בפני תרחישים מסוכנים.

בכניסה ליישוב, מאחורי שער ברזל גדול, מאייש חייל את עמדת השמירה, עבור תושבי המקום הוא אינו משמש מאבטח, אלא חבר ואח, ואצל אימהות בעיקר מבוגרות, הוא אפילו בן. היחס החם והחיוך המעודד שמעניקים לחיילי המקום עת חולפים על פניהם, משרה אוירה נוחה ונעימה, שונה מזו שמציירים בכלי התקשורת.

בתי הישוב עשויים היטב, אך חלקם ראו ימים טובים יותר. צפיפות האוכלוסין כלל אינה מורגשת, אוירת ה"ביחד" שורה בכל פינה, ציוצי אפרוחים אנושיות נשמעים מחצרות הבתים, שמחת החיים אינה חסרה במאום, מול פעוט אחר משכונות רגילות ברחבי הארץ.

היתה זאת שעת ערב מוקדמת, רוח קלילה של גבעות נשבה בנעימות והוציאה לרחובות אימהות אוחזות בעגלות לשיטוט מענג ברחובות היישוב. ילדים אצים בעליזות לצד הורים משוחחים בכובד ראש, היא תמונה שניתן למצוא בכל כפר או עיר ויישוב ברחבי הארץ, גם ברמת החיים לא ניכר הבדל, בטחונם העצמי של הילדים גבוה בהרבה משל עמיתיהם באיזור המרכז.

מארחי הנכבד הציע לגשת לתפילת ערבית בבית הכנסת המרכזי של היישוב. מניסוח הדברים ניתן להבין כי במקום קיימים כמה בתי כנסיות, אך פנינו מועדות למרכזי שבהם. בירור קצר העלה כי לא טעיתי בהשערתי. ביישוב קיימות ישיבות, ובתי מדרש נוספים. נכנסתי לבית הכנסת, אולם גדול גדוש בעשרות מתפללים, זאת תפילת ערבית של יום חול, בשבת כמות המתפללים גדלה באופן משמעותי. לאחר התפילה, נמסר שיעור בשולחן ערוך, כי מנהג להם לתושבי המקום, בסיום תפילת ערבית מבאר המרא דאתרא ענין בהלכה, תוך שהוא משלב את כל המנהגים, כולל ביאורי וטעמי החסידות.

זה לא היה סולו, הרב ביאר ופסק, אך המשתתפים הוסיפו נופך משלהם בשאלות, ובציון מראי מקומות ומבואות לחומר הנלמד. לאחר השיעור קם יהודי חובש כיפה סרוגה עמוקה, והזמין את המשתתפים לשיעור התניא השבועי ולהתוועדות חסידית שתתקיים מיד לאחר מכן, "בגבעה" – מאחז מצפה יצהר.

למצפה יצהר יצאנו ברכב, המקום נמצא במרחק הליכה רב מהיישוב עצמו, מה גם שהדרך קשה מאד. כשהגענו למאחז, חיכו לנו באוהל צבאי גדול וממוזג כמה מנינים של צעירים שבאו לשאוף אויר חסידותי. רק לאחר כמה שעות של התוועדות ברוח צעירה, ניגונים וסיפורי חסידים לצד החלטות מעשיות, עזבו החברים את המאחז כשהם משאירים הבטחה לשוב ולבקר בבית חב"ד המוצהר של יצהר.

המקוה המקומי אליו הגענו בשעת בוקר מוקדמת היה מלא, לא חסידים ולא תמימים, יהודים יראי שמים המכינים את עצמם לעבודת התפילה. כשיצאנו, אפשר כבר היה לראות ילדים קטנים וילקוטים על כתפיהם צועדים לתלמודי התורה.

באוטובוס, בדרכי חזרה לאיזור הצפון שמעתי ראיון עם פוליטיקאי מגוש השמאל, שמאשים במילים בוטות את המתנחלים בפיצוץ תהליך השלום. הוא לא ברר את מילותיו, הוא העדיף להיות ציורי מאשר מציאותי. הכל היה סביל עד שהוא כינה את ההתנחלויות "ביצה קטנה וטובענית". לטענתו, קומץ חמומים משתלט על גבעות, חי שם בתנאי מכלאות, מתנהג בביזאריות כלפי ילדיו, ובנוסף לכל, גורם לחיכוכים דיפלומטיים מיותרים שמעכבים את תהליך השלום שיביא להרמוניה איזורית.

זמן קצר לאחר שראיתי בעיני את המיעוט השולי והמוזר, המתגורר במכלאות ואף צפיתי בילדיו המסכנים הבנתי עד כמה הבורות קשה, להיכן הוליכה שטיפת המוח התקשורתית שבדיווחים סלקטיביים ובלתי מאוזנים מציגים קהילה גדולה ומבוססת מיישוב מטופח ומאורגן, לחמומי מח יושבי מכלאות ביזאריים.

עדיין לא חלפה הלחלוחית בעיני מההתרגשות הגדולה שבמראה ילדים צועדים בבטחה לבתי ספר, חדורים באמונה וברוח שליחות, ובא יפה נפש מרמת אביב או מסביון, ומטיף לערכי חינוך, כשמבחן התוצאה מלמד על הבדלים משמעותיים לטובת ילדי ההתיישבויות. במונחים הישראליים, כמה ילדים גדלים לסרבני שירות מהקצפת של החברה הישראלית לעומת ילדים מעבר לקו הירוק? כמה מאותם ילדי שמנת מוצאים את עצמם בשולי החברה, מול אותם ילדי גבעות שגידולם הנאה וישרות דרכיהם כפלס הוא שכר למסירות הנפש, ולהקרבה המיוחדת שלהם.

לפני כמה ימים התרחש הצפוי, אך הנורא מכל. ממשלת ישראל בהשראת מתווכים בין לאומיים הגיעה להחלטה לפנות מאחזים בלתי חוקיים, כמחוה וכצעד בונה אימון לקראת שיבה לשולחן הדיונים. כוחות צבא ומשטרה קיבלו את הפקודה להביא לפינוי המאחזים בכל דרך. התמונות הנוראות בהם צפה בית ישראל, הם פירוש מעשי למילים "בכל דרך".

בהפגנת הכח של אנשי הביטחון הרסו מבנים, התעללו ברכוש, ביזו תשמישי קדושה ממדריגה ראשונה, והיכו ללא רחם ילדים ונשים עד לאובדן הכרה. במצפה יצהר, העלו באש את מאהל המאחז על תכולתו. רק תושייתו ואומץ ליבו של ילד יהודי תושב המקום, הצילה את זוגות התפילין וספר התורה משריפה. הציוד הרב שנערם במקום עם הזמן, הושחת כליל, והכל באישור יד מכוונת, ממשלת ישראל.

בזמן בו נאבקים יהודים ביהודים על פינוי המאחזים, מנצלים מחבלים את השעה, ומצליחים לבצע פיגועי ירי, ולרצוח בדם קר, אב שחיתן אמש את בנו. הממשלה מאזינה, מביטה מן הצד, אך מורה להמשיך בפינוי. במקום להשתמש בכח הרב שהוקצה לפינוי, לשמירה ולפעולות מנע נגד מחבלים, ממשיכים מקבלי ההחלטות לעקור יהודים מאדמתם ולסלול בכך את הדרך להמשך המאבק נגד ישראל.

בעולם מוכר אריאל שרון כ"אבי ההתנחלויות". נראה שתואר זה מקנה לו את העזות לעקור את ההתנחלויות, ולפנות יישובים. אך כשם שאב אינו יכול להכות את בנו עד מוות מתוקף היותו אביו מולידו, כך אין בסמכותו של שרון לגדוע ענף שכל בית ישראל יושב עליו.

אסור להבין מעשה של פינוי ישובים גם במצב של הפסקת אש אמיתית, כשהפיגועים נעצרים, הביטחון חוזר לתושבי הארץ, והצבע ללחיים. גם אז אין סיבה לעקור יישובים לטובת הסכם מפוקפק. אסור לשכוח כי יישובים נולדו ומאחזים נוצרו כתגובה לרצח של יהודים. לאחר פיגועי תופת קמו אחים והקימו נר זכרון לנופלים. זאת נקמה יהודית לדם שנשפך, האם לאריאל שרון הזכות לעקור את אותם היישובים שמהווים תשובות מחץ למחבלים?

על אחת כמה וכמה, כשמחבלים מכים מידי יום ביהודים, ומצהירים קבל עם ועולם כי לא יחדלו מאומנות החרב שלהם, וממשלת ישראל מכה בלחי השניה, ומעניקה להם מחוות בפינוי יישובים, הרי שלזאת אסור לשתוק. ממשלה שכזו אינה ברת זכות קיום, עליה לעבור מן העולם.

על עתידה של הממשלה כבר פסקו בכינוס המחאה הגדול שהתקיים בבת ים בשבוע שעבר, שם מנו רבני חב"ד את מחדליה החמורים של הממשלה, ובאו חשבון עם ראשיה. פסק הדין שהושת על הממשלה מתוקף התורה, על ידי רבני חב"ד, יפעל את פעולתו ויביא לקיצה של הממשלה, יחד עם כל סממני הגלות האחרונים.

אלא, שעם קול המחאה בבת ים, נשמע קול מחאה נוסף. זאת היתה מחאה למחאה. יהודי המוכר במעלליו השונים, דאג ליידע את כלי התקשורת כי זוהי לא מחאתה של חסידות חב"ד, וכי הרבנים אינם עומדים מאחרי כינוס זה.

הרקורד השמור לאברך זה בייצוג חב"ד בכלי התקשורת יכול להרגיע אולי כשמגלים כי הוא ניחן באובססיית הכפשה. בכתבה שפירסם לפני למעלה משנה, "ראיין" הלה "גורמים מוסמכים בחב"ד" על הבעיתיות שיש בבעלי התשובה. כיצד הם אינם מייצגים את דרכה הפנימית של חב"ד ושל הרבי מלך המשיח שליט"א, הוא פרט כמה מה"בושות" שגרמו לחב"ד, בהפצת בשורת הגאולה וזהות הגואל, ולסיום בישר בשמחה ובחגיגיות, כי ניכרת תכונה של שיבה הביתה, חב"ד חוזרת לעצמה.

הכתבה כפי הנראה לא הרשימה איש, והוא ניסה את מזלו כמה חודשים מאוחר יותר בראיון שערך עם ה"חוזר". בשאלות קנטרניות ניסה להפיק כמה מילות שנאה, להטיל קצת רפש בציבור המאמינים, אך ללא הצלחה.

מחאתו, העלתה בזכרוני סיפור עממי מוכר:

בעיירה אחת גר גביר מכובד שתרם מהונו לבית הכנסת ובכל עת מצוא דאג לשפץ ולשכלל את המקום כיד ה' הטובה עליו. הגבאים ביקשו להשיב לו כגמולו הטוב, והציעו לו ליטול על עצמו את עטרת הגבאי הראשי. הגביר התכווץ במקומו. "לצחוק ממני אתם באים?" סנט בהם. "הרי אתם יודעים כי אינני יודע קרוא וכתוב, כיצד אצליח להחזיק בכזה תפקיד?"

"אל דאגה" ענו לו הגבאים. "מה שעליך לעשות זה להוכיח שהינך השולט. פשוט עליך להתנגד לכל החלטה שתוצע על ידי אחד מן הציבור".

הגביר נענה להצעה בשמחה, ובכדי להוכיח את מרותו, הסיר בהתנגדות נמרצת כל החלטה שהוצעה ברבים.

ערב ראש חודש הגיע. לפני תפילת העמידה דפק השמש על השולחן והכריז: "יעלה ויבוא".
קפץ הגבאי אחריו, ובקול שאינו משתמע לשתי פנים הכריז: "לא יעלה ולא יבוא"...

* * *

אנו נמשיך את עבודתנו במסירות ונחישות, כי יש לנו יעד. מסביבנו יכולים לנבוח, אבל השיירה, תמשיך לעבור...