ברוך משה מקמל

מפץ הדרכים

ד' סיון ס''ג

אם יש מקום ללימוד זכות על האיש שעומד בראש הממשלה, הרי שזוהי מידת האמת. אם בעבר נאלצו ראשי ממשלות לערוך הסכמים חפוזים תחת לחצים, בחשאיות כרונית, הרי שאריאל שרון עשה זאת גלויות ללא התפתלויות וגחמות, הוא הצהיר מעל כל במה אפשרית- גם כשלא נשאל על כך- כי הוא יפנה התנחלויות, ויעשה ויתורים כואבים למען השגת הסכם שלום.

"אבי ההתנחלויות", קראו לו. יזם המאחזים המפורסם מעולם לא נחשד במחשבות פיגול למסד את אסון אוסלו, וליצור מגרש ביתי ללוחמה בישראל, חרף כל התחזיות השחורות של גורמי הביטחון, חרף הנסיון המר של אינתיפאדה רווית דם, עם שותפנו לברית השלום, מוותר שרון על עקרונות הלחימה בטרור, ונענה לכל דרישותיו.

הבולדוזר המוכר כל כך מסברא ושתילא, מצליחת התעלה, מופיע כעת לסיבוב הופעות שני, אך מצידו האחר של המיתרס. בזמן מלחמת לבנון ניתן היה לשמוע אימהות ערביות מאיימות על בניהם הסוררים כי הן "יקראו לשרון". הפחד מהאיש הלא צפוי היה לשם דבר, וכאיש צבא הוא אף אייש את התואר "בולדוזר" ביושר. לאחר הבחירות, גם כשהצהיר בפומבי קבל עם ועולם, כי הוא מתכונן לייסד מדינה פלסטינית ריבונית, זכה לאמונם של 38 מנדטים, הוא ידע כי המושכות בידיים שלו.

כולם שמעו על חזונו המסוכן בלטרון, איש לא הפסיד את סיסמת ה"ויתורים הכואבים", ובכל זאת העניקו למפלגתו את הכח להעביר כל החלטה, ולעשות ככל העולה על רוחם בארץ ישראל משל היתה הארץ, שטח הפקר. סוג מסויים של הדחקה גרם לחשוב שפסגת שלום היא רחוקה לאור המצב הביטחוני הרעוע, אחדים נתנו את דעתם כי האיש רק מחכה לפירצה, בכדי לממש את זכות השיבה לשולחן המשא ומתן.

בראיונות שהעניק הבטיח לאזרחי ישראל כי אמריקה אינה לוחצת, וכי הוא פועל על פי שיקולים בטחוניים ומדיניים נטו. אם יש כאלו המפקפקים באמירה זו, הרי שאני נוטה להאמין לכל מילה שלו. הוא אינו עומד תחת לחץ, הוא פועל לאחר מחשבה וניסוח מתווה מדיני. ואם תרצו, כאן טמונה הסכנה. אילו היה מתנהל כך בעקבות לחץ בין לאומי, אך לא מתוך הסכמה, היה עוד מקום לתקוה. הבעיה היא ששרון הגיע להבנה שכך צריך להיות, מה שידחוף אותו עם כל כובד משקלו לפנות מאחזים, ולהצטופף לטובת מדינה עוינת נוספת.

במידה והיתה זו אך משמעת לרצונותיה של וואשינגטון, היה ניתן בקלות לצאת מהסבך מיד עם סירובם הראשון של הפלסטינים להתפשר בנושא עקרוני. אולם כשפינוי מאחזים והקמתה של מדינה פלסטינית הפך לפרוייקט אידיאולוגי, לא תעזור המציאות הבטחונית להפריד את שרון מחלומו, ואותנו מפתרונו.

שרון כבר משלם את המחיר שאותו לא שילמו ראשי ממשלה קודמים. כשראשי הממשלה מן הימין מסרו שטחים, ספגו ביקורת מצד מחנה הימין, אך לתמיכה מצד מחנה השמאל. וכשלא עסקו בפתרונות מדיניים, זכו לתמיכה ממחנה הימין ולביקורת ממחנה השמאל. שרון לעומתם גורף בקורת משני המחנות, מחנה הימין זועם על המהלכים המסוכנים, ומחנה השמאל תוהה בכעס מדוע חיכה שרון שנתיים אם בסופו של דבר הגיע למסקנה אותה הסיק רבין המנוח, מדוע נתן לדם להישפך, כשבליבו יודע את הפיתרון היחיד.

השמאל מעולם לא הדאיג כמו שהימין הכאיב, אך מהימין נטו לצפות להנהגה שונה. איני מצליח לנחש מהי משנתו הסדורה של זקן בן 75, ומהם ציפיותיו מהנהגה של מחבלים. אולי הוא מבקש להכתב בדפי ההיסטוריה, להיות מונצח כאיש של שלום, כראש ממשלה גיבור עם כח סבל עצום לויתורים כואבים. איני מבין מה עבר בראשו של יצחק רבין כשחתם על הסכמי הכניעה באוסלו, אולי הוא חשב להיכתב בדפי ההיסטוריה, להיות מונצח כאיש של שלום, כראש ממשלה גיבור עם כח סבל עצום לויתורים כואבים. בפועל, את רבין זוכרים היום מכיוון לא צפוי, לא בשל תוכנית השלום שלו, אלא בשל תוכנית ההבראה של יגאל עמיר.

מפת הדרכים נפרשה על שולחן המשא ומתן, מה שיוגש למסובים הוא אומנם גיעול נוכרים, אבל בישול ישראל...

על כך אמרו חז"לינו: "כל הדרכים בחזקת סכנה".