מיטה משונה

מוזר עבורי – אך בלתי נמנע – לכתוב בימים שאחרי י' שבט על נושאים שאינם דברים שבהתקשרות או באמונה, אך אין מנוס כי אם לפתוח את תיבת הפנדורה ולהתחקות אחר תופעות שמלבד היותן מנוגדות להוראות ברורות מכ"ק אדמו"ר שליט"א מה"מ, הרי שגם הדעת לא סובלתן.

עוד מהפעמים הראשונות שהגעתי ל770, כבחור צעיר בישיבה קטנה ומאוחר יותר בישיבה גדולה, ראיתי על בנין 1414 שלט בולט ומבטיח שבמקום תוקם פנימיה לתלמידי תומכי תמימים המרכזית. גם בחודש תשרי שאחר כך עמד השלט על כנו והבטיח לכל עובר כי במקום תוקם פנימיה, אך התכונה שרחשה סביב הבנין הבהירה היטב שכוונות טובות אולי יש, אך כוונות לבצע עדיין אין.

כשהגעתי ל'קבוצה' זכרתי שברחוב הראשי של השכונה עומד בנין שומם, הכותל המערבי של הבחורים, כולם מתפללים שהוא יבנה. להורי הבחורים סיפרו הנהלת הישיבה כי בשנה זו תפתח הפנימיה החדשה, ובהתאם לשידרוג על כל תלמיד מוטלת אגרת לימודים גבוהה. ההורים שילמו את המחיר אך הבחורים שוכנו בדירות עמידר נוסח אמריקה רק בהבדלים משמעותיים, לטובת עמידר.

ההקדמה ארוכה אולי, לאור העובדה שהבנין עומד על תילו, ונראה שתלמידי הישיבה זוכים ליישוב הדעת אמיתי ולקורת רוח מלבבת. אלא שעם כניסתם לבנין הוחלו תנאים מגבילים שהפכו את המקום היפה הזה, לכלוב של זהב.

בכל תנאי מתנאי המקום ניתן אולי למצוא את המניע שהביא לחקיקתו. ברורה אולי הסיבה שנמנעה בניית תשתית טלפונים לבנין, סבירה גם כן ההחלטה לא להפעיל מכשירי חשמל, ועוד כהנה החלטות שהמביט מהצד יחשוב שחוקקו אותם כשהתקבלה ההחלטה לבנות את הבנין (לפני כמה עשורים) כך שבעידן החשמל הנזיל והמים הזורמים בכל דירה, אינן ישימות כבר.

אלא, שההסכם עליו חותמים תלמידי הקבוצה אינו מסתיים בזאת. את הערבות הכספית שמשאירים במזומן בעת קבלת המפתח כורכים בהנהלה גם בתנאי הסדומי לא לארח או לאפשר לינה אקראית בחדר. על אכיפת החוקים העמידה ההנהלה אחראי מטעמה והפקידה בידיו סמכויות רבות.

בחודש תשרי הגיעו אלפי אורחים לבית חיינו, ביניהם אבות לבנים המתגוררים בפנימיה. ריבוי האורחים צימצם באפשרויות לינה אידיאליות, ואבות לבנים המתגוררים בפנימיה העדיפו 'להתארח' אצל ילדיהם. דוקא בעיתוי זה בחרו בהנהלה לשמור על הסדר הטוב, ובשעת לפנות בוקר נפתחו דלתות החדרים בפנימיה על ידי האחראים, ובחוסר טקט משווע נזרקו האורחים מהחדרים, כשמסע צייד זה מלווה בצעקות מחרישות ובהתנהגות קוזאקית טיפוסית, כשהמארחים זוכים לשורת איומים שמומשו כבר למחרת, כשהבולט שביניהם – נעילת החדר.

והתמונה הזו עלתה שוב בי' שבט. כשאורחים רבים מבקשים למצוא פינה חמה ומנוח לגופם מטיסה מתישה ומיום עמוס חויות דואגים בהנהלת הישיבה לערוך מפקד אוכלוסין, לפנות בוקר, ובהפגנת אדישות מוחלטת מול סביבה ישינה. הדלתות נפתחות בתנועה שיש בה להעיר את כל הסביבה, ובאם ימצא אורח, כספי העירבון של חברי אותו החדר נתונים בסכנה.

אין בליבי מאומה נגד האחראי שעושה מלאכתו נאמנה, אלו הם ההוראות שקיבל ובהתאם לכך הוא פועל. גם הדרך בה הוא מבצע את פעילותו אינה מטרידה אותי כמו המניעים. ברור לי כמו לכל בחור, שהאפשרות היחידה שעומדת לרשות ההנהלה לא להפסיד את בנין הפנימיה כמו שארע ב749, היא הצבת פיקוח חי ובועט. נהיר לכל אחד מתלמידי הישיבה כי 'מסורת הירושות' ב749 הפכו את הבנין לבלתי נשלט על ידי הישיבה, והסיטואציות המענינות המתגלות חדשים לבקרים, מכריח התנהלות שונה ואחראית יותר בבנין המושקע.

יודו כולם, כי השליטה התקדימית ב1414 מנעה חוכא ואיתלולא רבתית שיכלה להתפרץ בממדים גדולים הרבה יותר בבנין החדש, אילולא הפיקוח הדורסני. מסורת הירושות ב749 מביאה לכך שתלמיד 'קבוצה' יאלץ לפנות את מיטתו בפני אברך אב לחמישה נשוי כעשור, בשל העובדה ש'בקבוצה' ישן האברך במיטה זו. כל בחור שמצא נחלה ב749 דאג לגבות אותה בטאבו, כך שבכל יום בכל עת ובכל שעה, אם ירצה אי מי ממכריו להתארח ב'שכונה', יוכל להתקשר לחדרו בניו יורק ולהשאיר הודעה קצרה בדבר פינוי מהיר של החדר לפרק זמן בלתי קצוב. ב1414 הבטיחו לעצמם שדבר כזה לא ישנה.

הישענות על עובדות העבר אינה תשובה לתופעה בלתי נסבלת זו. תלמידי התמימים שבאו לימים ספורים לבית חיינו אינם מהוים איום מוחשי לסדר המסודר בפנימיה, ובודאי שאינם תירוץ הולם ליצירת הפאניקה באישון לילה. הדברים נוגדים את הוראותיו הברורות של הרבי מלך המשיח שליט"א בפרט לאור העובדה שאורחי המלך לי' שבט ברובם תמימים שהאכסניה הטבעית שלהם היא תומכי תמימים.

בעוד שבחדרי הפנימיה עומדות מיטות מיותמות, מחפשים אורחים מקום למנוחה. זוהי מידת סדום בהתגלמותה למנוע מאורחים לתקופה כה קצרה, את אפשרות הלינה שאינה עולה לאיש במאמץ או בויתור.

ימי הפנימיה הם הזמנים בהם יכול בחור לאמץ לעצמו מידות חברתיות נאותות, ובהם אירוח וחלוקת הקיים שוה בשוה. כללי הישיבה מונעים באגרסיביות מאחוות האחים המסורתית לבוא לידי ביטוי. התנהגות בוטה כלפי בחורים המבקשים לאפשר לזולת חלק בנחלתם, אינה מוכרת מהעבר החסידי, ואינה מעוגנת בסימניו של יהודי, גומל חסדים.