קדושת האדמה או קדושת האדם?

(הכותב נצטווה בשנת תשל"ט ע"י כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א, לכתוב את הספר "דעת תורה", שבו מבוארת דעת קדשו בעניני המצב בארץ הקודש).

פעמים רבות מתבקשים רבנים לבאר בכלי התקשורת, את דעתם - דעת תורה, בענין האיסור או ההיתר, למסור שטחים לערבים במסגרת "הסכמי שלום".

כאשר מביעים רבנים דעתם לאיסור, שואלים המראיינים: "ואם על ידי זה יהיה ניתן להציל יהודים, האם גם אז תאסור ההלכה למסור את השטחים? הלנצח תאכל חרב"? ועוד שאלות מעין אלו. ואז עונים הרבנים: אסור למסור את השטחים גם עבור "שלום", כיון שהנסיון הוכיח שאי אפשר להאמין להבטחותיהם של הערבים.

מוסיפים המראינים לשאול: ואם אמנם יפסק הטרור לזמן ממושך, ה"רשות" תלחם נגד ארגוני החבלה, ותהיה הוכחה ברורה שכוונות הערבים להניח את חרבם ולהכיר במדינת ישראל, האם גם אז ימשיכו הרבנים לאסור את מסירת השטחים? וכאן עונים הרבנים בדרך כלל (בגמגום ניכר): אם אכן כך יהיה, או אז כמובן שמבחינה טקטית מותר לוותר על שטחים מסוימים למען השלום (וזאת כמובן, מבלי לוותר.. על הזכות ההסטורית.. לבעלות על ארץ ישראל השלימה).

רבנים חשובים, הרשו לנו לנסח בקצרה את דעתו ההלכתית של גאון ישראל, כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א, המבוססת על הלכה מפורשת בשו"ע הלכות שבת סימן שכט ס"ו (העתקנו את לשון ההלכה משו"ע הרב, כי הוא כולל כאן בדבריו גם את לשון המחבר, הרמ"א ונו"כ. ועד"ז הוא ברמב"ם הלכות שבת פ"ב הכ"ג):

"נכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללים עליהם את השבת, ואם באו על עסקי נפשות, ואפילו באו סתם ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות, ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו אינן רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת, שמא ילכדו העיר, ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

יסוד ההלכה בעירובין מה,א. ואמרו בגמרא שם ש"עיר הסמוכה לספר" היא "נהרדעא", ופירש"י: "שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד, ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני". ובמקום כזה, אפילו כשברור שאין שום כוונה אצל האויב לבא על עסקי נפשות (דבמקום שיש רק "ספק" נפשות, מחללין גם בעיר שאינה סמוכה לספר), מ"מ אסור לאפשר לנכרים להכנס לעיר, גם כשכל כוונתם היא רק לקחת קש ותבן לבהמותיהם. וטעם הדבר כדפירש"י "שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". ולא זו בלבד, אלא שאפילו כוונה רחוקה של הנכרים ("ממשמשין לבוא"), הופכת את המצב לפיקוח נפש מידי, עד שההלכה מצווה לצאת נגדם מיד בשבת קודש בכלי זיין.

וכל כך למה, משום שהתורה קובעת, שאסור בשום אופן להחליש את ההגנה הטבעית של יהודים בפני הגוים. ולכן, עצם האפשרות, שאולי ע"י שיכנסו ליקח קש ותבן, יתעוררו בעתיד לכבוש את העיר, ובזה תהא הארץ נוחה יותר ליכבש בפניהם, הנה אפשרות זו הופכת את המצב של "ממשמשין לבוא" (על תבן וקש בלבד!) לפקוח נפש מיידי.

והנה שם לא מדובר באויבים שנלחמים בנו (וכנ"ל שאין אפילו ספק נפשות), כי אם בנכרים סתם. והשו"ע מעיד שרצונם רק בקש ותבן לבהמותיהם. ולכאורה למה להיות כל כך "פנטיים", למה לא להראות קצת "גמישות" ואנושיות, למה לא לתת להם להכנס ל"מטרות הומניות", למה לחלל שבת קודש ללא צורך?!

אלא שדעת תורה אומרת: גם כשלא קיים כל ספק לגבי מטרותיו הידידותיות של הגוי, מ"מ אסור בשום אופן לאפשר לו להמצא במקומות כאלו, שמשם יהיה לו קל יותר להזיק ליהודי. כלומר: הסיכוי, אפילו הקלוש ביותר, שאולי יבוטלו בעתיד גבולות בטחון (גם לגבי נכרי שאינו אויב), הופכת מצב זה לפקוח נפש מיידי, המחייב אותנו לצאת למלחמה נגד הגוי בשבת קודש.

והנה אין חולק, שהמצב בשטחי יהודה ושומרון הוא כדין "עיר הסמוכה לספר", כי כל מקום שאליו יכנסו הערבים במסגרת אוטונומיה וכ"ש וק"ו "מדינה פלסטינית" רח"ל, מחליש ע"פ טבע את בטחון היהודים הסמוכים לשם, ועד שפותח את כל הארץ לפניהם, וכפי שראו במוחש בשנים האחרונות.

ואדרבה, שהמצב בארצנו חמור פי כמה וכמה מדין השו"ע הנ"ל. כי בשו"ע אין מדובר על אויבים אלא על נכרים סתם, משא"כ כאן הרי אלו מחבלים רוצחים שטבחו והרגו בנו ללא רחם, אלפי אנשים נשים וטף.

ועוד, שבשו"ע יש ג' ספיקות: א. דרק "רוצים לבוא", ואולי לא יבואו, ב. שהרי מבקשים רק תבן וקש, ומיד יצאו חזרה לדרכם, ג. גם אם ירצו לכבוש העיר הסמוכה לספר, מי אמר שיצליחו. ואעפ"כ יוצאים עליהם בכלי זיין בשבת. והיינו שעל אף כל הספקות הנ"ל, קובעת התורה שזהו פקוח נפש כבר עתה. וכ"ש וק"ו בשאלה שלפנינו בארץ ישראל, שמדובר על מסירה בידים של העיר עצמה הסמוכה לספר, ופתיחת כל הארץ לפני האויבים.

ולכן, אפילו אם היה בא אליהו הנביא, ומעיד שכוונת הערבים אמיתית בהסכמי השלום, גם אז לא היה ניתן למסור להם ח"ו שום שטח, ולא (רק) מפני קדושת הארץ או "לא תחנם" (שהרי הדין בגמרא הוא אודות נהרדעא בבבל), כי אם מטעם פקוח נפש. כיון שכאמור, האפשרות להחלשת מצב הבטחון הטבעי של עם ישראל, היא עצמה נחשבת בהלכה לפקוח נפש מיידי הדוחה שבת. וזאת ללא כל קשר להבטחות שלום, ללחצים מדיניים וכו'.

היו מקרים, שגדולי הרבנים ביקשו מאנשי צבא בכירים שיבואו לביתם, ויסבירו להם את דעתם בענין הסכמי השלום. כמובן שהממשלה שלחה אל הרבנים אנשי צבא כאלו אשר חיוו דעה, שעל אף הסכנות, מ"מ ההסכם כדאי, כיון שעי"ז אפשר למנוע מלחמות ולהציל יהודים. במילים אחרות: "כדאי לקחת סיכונים עבור השלום". בעקבות שיחות אלו, פסקו רבנים מסוימים, כי יש להצביע עבור הסכם השלום, מטעמי פיקוח נפש.

ומהי כאן הטעות? כאשר מתייעצים עם איש צבא, אסור לשאול אותו מהי דעתו על כללות הענין, כי זה לא מעניין את ההלכה! את השו"ע מעניינת רק שאלה פשוטה אחת: איך קל יותר להגן על עם ישראל - כשאנו שולטים על יהודה, שומרון ועזה, או כשאנו נסוגים משם (אפילו באופן של "אוטונומיה מנהלית")? ומאחר שהתשובה היא כמובן שבעת שהצבא והממשל היהודי נמצאים בשטחים (ולא נותנים שום שלטון כל שהוא לערבים), קלושים יותר הסיכויים שיצאו משם מעשי חבלה, הרי מכאן ואילך, כל שאר החשבונות המדיניים אינם מעניינים אותנו, כי התורה אוסרת עלינו לעשות פעולה המחלישה את ההגנה הטבעית של עם ישראל, ואנו מחויבים לצאת למלחמה בשבת קודש, בכדי למנוע כל סיכוי שיווצר מצב זה.

ולאלו שטוענים שגם לחציה של ארה"ב הם "פקוח נפש" מיידי, נשאל: היכן הוא הגבול בענין זה? אם ארה"ב תלחץ עלינו לתת לערבים את "זכות השיבה", האם יהיה עלינו להכנע? אם היא תלחץ עלינו למסור את הכותל המערבי וירושלים, האם יהיה עלינו לוותר? וזה גופא מוכיח שבאמת אין לחצי ארה"ב נקראים פקוח נפש (ולכל היותר יש כאן חוסר נוחות). ואדרבה, ככל שנעמוד חזק על דעתנו כן יכבדו אותנו אומות העולם ויפסיקו את לחציהם.

ובזה מובן, שהשאלה שהצגנו בתחילת הדברים "האם צריך להתעקש על החזקת השטחים על אף שעי"ז יהיה אפשר להציל יהודים"? שאלה זו מוטעית ומטעה ביסודה, שכן מלבד מה שראינו בפועל שדוקא הויתורים והשיחות המדיניות, הם שמביאים לשפיכות דמים, הרי גם ברמה התיאורטית, על פי התורה, מניעת פקוח נפש היא בראש ובראשונה ע"י גבולות בטוחים. כל פירצה בגבול הטבעי, כל נכרי הרוצה להתקרב לגבולות ישראל, הם הם הפקוח נפש המיידי האמיתי, המצווה אותנו להלחם בכלי זיין בשבת, בכדי למנוע פקוח נפש גדול יותר בעתיד.

כל כבודה של "קדושת האדמה", במצבנו עתה, היא בעיקר מפני "קדושת האדם", מאחר שויתור על האדמה, היא ויתור על חיים.

אלף גופות מרוטשות, רבבת פצועים ונכים, ועשרות אלפים משפחות שבורות, הם העדות החותכת, לתוצאותיו של פסק ההלכה המוטעה בסגנון "פקוח נפש דוחה שטחים" (מתקופת "קמפ דיוויד" וגם "אוסלו"), שהעניק לממשלה את הלגיטימציה ההלכתית להפקרת חייהם של מליוני יהודים בארץ הקודש.

החלטה ברורה של הרבנים שליט"א, נגד כל ויתורים לערבים, נגד מסירת "אף שעל" מארצנו, ונגד ניהול שיחות הכוללות ויתורים כאלו, תעצור בכח התורה, את הפעולות והתכניות המסוכנות של ממשלת שרון, עד שנזכה להתגלות מלך המשיח, ועל ידו תקוים ההבטחה "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

בס"ד

לכבוד "המטה להצלת העם והארץ"
ת.ד. 6132 צפת 13410

שלום וברכה,

הריני להודיע דעתי, דעת תורה, כי ע"פ מה שנתבאר בשו"ע או"ח סימן שכט בדין "נכרים שצרו על עיירות ישראל":

א. אסור למסור אף שעל משטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, לערבים. לא באופן של "מדינה פלסטינית", ולא באופן של אוטונומיה מנהלית.
ב. אסור לנהל שיחות מדיניות, שיש בהן איזה ויתור כל שהוא על שטחים, או על ענינים אחרים הקשורים לבטחון.
ג. ממשלה המנהלת שיחות אסורות כאלו, גורמת לשפיכות דמים של יהודים, אין לה זכות קיום, וע"פ תורה דינה להתבטל.

בכבוד ובברכת התורה

הרב_________________

כתובת_________________