כשבית ישראל ידליק את החנוכיה הוא יתייחד עם סיפור גבורה מופלא הראוי לשמש מופת ודוגמא לדורות, להוות מודל לחיקוי של דפוס התנהגות עילאי המבוסס על אמונה. אין זה דבר של מה בכך, צבא אדיר ומתוחכם יוצא לכבוש יעד מסומן היטב, ומולו מתייצבים קבוצה פירטית, ללא אירגון וציוד מינימלי אך חדורים ברוח נצחון מצליחים להדוף את החייל היווני, ולהחזיר עטרה ליושנה בבית המקדש.

רבי שלום בער מליובאוויטש, נשיאה החמישי של חסידות חב"ד אמר כי "יש להקשיב למה שהנרות מספרים". מעבר לסימליות שיש בהדלקת הנרות זכר לנס פך השמן, מספרים הנרות את סיפורה של הנשמה, סיפור אקטואלי ומוחשי בכל שנה מחדש.

כשנשמתו של היהודי מקבלת את ייעודה ויורדת לעולם היא יודעת כי בגוף האדם ובעולם החומר לא תמצא נקודות אור רבות עימן תוכל להתחבר ולהזדהות. הנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש" ואינה צורכת את תענוגות העולם. מטרתה להגביה את האדם באמצעות לימוד התורה ושמירת המצוות. אך עולם הזה אינו סביבתה הטבעית כאן עליה להתעמת עם נסיונות קשים שמעונינים לכסות עליה לבל תבוא לידי ביטוי בחיי היהודי ותשפיע עליו לבצע את שליחותו.

לא בכדי נמשלה הנשמה לנר, במקורות נאמר: "נר ה' נשמת ה'", כשם שהשלהבת דולקת כלפי מעלה, ושואפת לחזור למקורה בגלגל האש, כך הנשמה חפיצה לחזור למקורה ולשורשה שתחת כיסא הכבוד. כשם ששלהבת הנר נאבקת במלחמת קיום בפני רוחות רעות המאיימות לכבות אותה, כך הנשמה עומדת בפני נסיונות המאיימים לכסות עליה, מלחמת קיום רוחנית.

העולם הזה מלא וגדוש בסיבות ותירוצים, בתככים ובתחבולות כיצד למנוע את היהודי מלבצע את שליחותו, השלהבת הקטנה שבנר מרצדת ומהבהבת, הרוחות המנשבות מנסות להפסיק את חיותה, אך היא נאחזת בפתילה, סופגת מן השמן וממשיכה להאיר. זאת הנשמה התלויה בשורש נצחי המתמודדת ברוחות הזמן, במונחים החדשניים שנועדו להשכיח בלשון חלקה את מהותו של היהודי.

כשם שהמכבים ה"מעטים" עמדו באתגר והביסו בזכות אמונתם האיתנה את היוונים ה"רבים", כך שייך כל יהודי לעמוד בנסיונות הרבים. אין זה תלוי באופיו החלש או החזק של האדם, אלא בדבקותו במטרה, באמונה כי תפקידו לעמוד בנסיון, ולבצע את הרצון האלוקי. התקדים לנצחון חלשים על רבים היה בחנוכה, החג שמעשיר אותנו באמונה ותקוה כי כל אחד יכול, והדבר תלוי אך ורק בו.

דוגמא לכך נותן לנו רבי שלמה יצחקי (רש"י) בפירושו על התורה בביאור המילים "וישב יעקב" בפרשתינו: הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים אצל עשיו, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן? על כך משיב הקב"ה: אלה תולדות יעקב יוסף, ועליהם נאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם.

יוסף ויעקב, מעטים מול רבים, מנצחים את המלחמה בעזרת ניצוץ אחד, בסיוע של שלהבת קטנה, וכל יהודי מנצח את מלחמתו הפרטית בזכות ובאמצעות אותה שלהבת, במלחמת היחיד שלו מול הנסיונות הרבים. מאחר ונסיון אינו מצב אמיתי אלא הדמיה ושעת מבחן בלבד, הרי הוא משול ל'קש'. השלהבת הקטנה הנמצאת בליבו של כל יהודי יכולה להציל אותו מהנסיונות המאיימים עליו, ניצוץ אחד של גילוי נקודת היהדות במסירות נפש יבטל מיד את כל הנסיונות.

בחג החנוכה כשנאזין לסיפור החנוכה של הנרות, נחליט לשמור על הלשהבת. האמונה היהודית שעמדה תמיד בגולת הכותרת של העם הקטן במספר, אך גדול בתעצומות הנפש שלו, בהקרבת כל היקר לליבו בכדי להמשיך את מסורת ישראל, ולהישאר נאמן לתורתו ולאלוקיו.

כמו הפתילה הספוגה בשמן, נשאב את כוחנו ונמשיך להאיר ולהדליק את סביבתנו עם האמונה כי תיכף ומיד יתגלה כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח, או אז יהיה "בית יעקב יהיה לאש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש","ועלו מושיעים להר ציון לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה".