מי שיישב ביום ראשון סביב שולחנות ההתוועדות בריכוזי חב"ד ויחגוג עם החסידים את יום השיחרור ממאסר של רבי שניאור זלמן מליאדי מייסדה ונשיאה הראשון של חסידות חב"ד, יחשוב לרגע כי מדובר בארוע על סיפור הצלה טרי שרק שנים ספורות חלפו מאז אירע.

205 שנים חלפו מן אותו היום הגדול בו החליטה ממשלת רוסיה לשחרר ממאסרו את רבי שניאור זלמן, שנחשד על ידם בשיתוף פעולה עם הטורקים, זאת בשל הכספים הרבים ששלח לתושבי ארץ הקודש לחזקם ולסייע בכלכלתם.

רבותיו הקדושים, הבעל שם טוב והרב המגיד ממעזריטש שכבר הסתלקו מהעולם, הגיעו לבקרו בתא הכלא שבמבצר הרוסי. הם הופיעו כבני אדם, בגוף, לא כנשמות, וחיזקו את רוחו. רבי שניאור זלמן שאל באותו הביקור, מדוע נגזרה עליו הישיבה הממושכת בבית הסוהר? ענו לו הבעל שם טוב והרב המגיד, כי זוהי גזירה בשל "הפזרנות" הגדולה בה הוא מפרסם את תורת החסידות.

תורת החסידות במשך שנים ארוכות היתה נחלתם של אנשי סגולה בודדים, וגם הלימוד האישי שלהם היה כרוך בהכנת הקרקע לפני כן, לימוד הלכות, גמרא ומשנה, אגדה ומדרשים, ורק לאחר מכן היו מורשים להיכנס לעולמה הקסום של החסידות. תורת החסידות ולומדיה היו כמוסים מעיני הציבור, והדבר נעשה בהחבא ובצינעה.

רבי שניאור זלמן, חלק בשיטתו על שאר תלמידי הרב המגיד, וטען כי תורת החסידות היא התרופה של הדורות הללו. הוא המשיל זאת אף במשל:

מלך גדול שהיה לו בן יחיד בו השקיע את כל הונו בתודעה כי ילד זה ישמש בבוא היום למלך. באחד הימים חלה בן המלך במחלה חשוכת מרפא, וכל הרופאים נואשו מחייו. רק רופא אחד טען באוזני הרופאים כי יש בידיו תרופה, אך היא יקרה מאד, ובלתי הגיוני כי המלך יתרצה לשמוע לו. כששמע המלך על הרופא קרא לו, וציוה עליו לערוך את הטיפול בבנו עם כל הכרוך בדבר. הרופא סיפר למלך, כי האבן שבכתר המלוכה קרוצה מחומר שמכיל את התרופה לבן המלך. את אותה אבן יקרה יש לטחון דק דק למהול אותה במים ולתת לחולה לשתות. רוב המשקה אומנם יישפך בנסיונות להכניס לפיו של בן המלך את התרופה, אך גם טיפה אחת שייבלע, יכולה להציל את חייו. שמע המלך ואמר: "אף בשביל טיפה אחת שתציל את בני, שווה לאבד את האבן היקרה..."

זאת היתה שיטתו של רבי שניאור זלמן. התרופה היחידה שיכולה להציל את הדור, היא תורת החסידות, ועל אף שהיא נחשבת לאבן היקרה שבכתר המלך, בשביל טיפה אחת שאכן תפעל את פעולתה, שווה בזבוז אוצרות החוכמה של תורת החסידות. כששמע רבי שניאור זלמן, כי הגזירה היא על הפצת תורת החסידות, שאל שוב: האם כשאצא מן הכלא, עליי להפסיק בהפצת תורת החסידות? ענו לו רבותיו: כיון שהתחלת אל תפסיק, ואדרבה, תוסיף בהפצת תורת החסידות.

יום י"ט בכסליו הפך ליום של שמחה שאין אומרים בו תחנון, ונקרא בפי כל: "ראש השנה לחסידות." ביום זה הפכה תורת החסידות יותר מכל זמן אחר, לנחלת הכלל והאפשרות ליטול חלק בתורה נפלאה זו, נתנה לכל אחד מישראל. לא עוד בתי מדרשות סגורים ללימוד החסידות, לא עוד הסמכה מיוחדת ללימוד תורה זו; לכל יהודי באשר הוא יש את היכולת לדלות מן הים העצום של תורת החסידות וללכת באורחותיה. זאת הסיבה שבשלה חוגג כל בית ישראל את היום הגדול ללא הבדל בין רקעים וגישות.

בי"ט כסליו נאחל איש לרעהו: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתב ותחתם", עם החלטה להתחיל, או להוסיף בלימוד תורת החסידות שעימה נצעד לגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מליובאויטש מלך המשיח שליט"א, תיכף ומיד ממש.