למעלה מ300 שנה חלפו מאז זרח אורו הגדול של רבי ישראל בעל שם טוב, מייסדה של החסידות הכללית. בעדות שהעלה על הכתב, מספר הבעל שם טוב הקדוש כי עשה עליית נשמה והגיע להיכל המשיח, על שאלתו אימתי יבוא, ענה לו המשיח: כשיפוצו מעיינותיך חוצה.

מעיינות החסידות של הבעש"ט נבעו והגיעו לשדות רחוקים ואף הניבו פירות. בדרכו שלו פרסם את דברי החסידות בעולם והפיץ את גישתו המיוחדת בעבודת ה'. בכדי להגיע למספר רב של יהודים, יצא הבעל שם טוב בעצמו ונסע לכפרים ועירות, ודיבר על ליבם של בני ישראל להוסיף בהידור מצוה. רבים מבני ישראל התחזקו בשמירת המצוות הודות לכך, ובכך נסללה הדרך להתגלותו של מלך המשיח.

פשוט יותר, וכפי שעשו זאת גדולי ישראל בדורות אחרים, להתיישב במקום אחד, לעסוק בתורה ומצוות, ולהפיץ משם את הרעיון הגדול שבתורת החסידות. בעוד היו אחרים משמשים לאבן שואבת ומהוים מוקד עלייה לרגל של יהודים הבאים להתברך ולשמוע דברי תורה, נסע הבעל שם טוב בעצמו אל אותם יהודים, הוא לא חיכה לבואם, הוא נסע לבתיהם.

הפצת המעינות בדרך זו דורשת הקרבה גדולה ומסירות נפש מיוחדת, כשנמצאים בדרכים אין את כובד הראש המתאים להתעלות עצמית, ללימוד התורה בעיון, ומצוות רבות נחסכות בשל כך. המקור התורני להנהגה זו נמצא בפרשתינו.

יעקב הצדיק, מי שעתיד להעמיד את 12 שבטי ישראל, בנים צדיקים ושלמים בדרגתם, יוצא בשליחות אביו לחרן, למעוז הטומאה של אותם הימים, לגור בביתו של לבן, רמאי בזכות עצמו. לכאורה, כל הסיבות שבעולם התאחדו על מנת לשלול כזאת אפשרות מיעקב הצדיק לעזוב את מחיצתו של אביו הגדול. אך הוא בוחר לצאת לדרכו ולבצע את השליחות שהוטלה עליו.

יעקב לא חש לגורל מצבו הרוחני, הוא היה מודע היטב לכך שיציאה ממקום הקדושה, מחיצתו של אביו, פירושה ירידה. אך לא אחד כיעקב ימנע עצמו מקיום הרצון האלוקי בשל טובתו האישית. על מנת לקדש את שמו של הקב"ה יצא יעקב ממקומו ונסע לחרן. הוא לקח בחשבון כי בתקופה זו תחסר לו השראתו של אביו, אך הוא ידע כי בכך הוא ממלא את הרצון האלוקי, בכך הוא יפרסם את שמו של הקב"ה במקום שפל ונמוך.

סיפורי התורה נועדו להתוות לנו דרך ומסלול חיים, ויציאתו של יעקב לחרן הינה בעלת משמעות והשלכה לחייו של כל יהודי, צאצא של יעקב אבינו. ממש כמו בגשמיות, דואג אדם לפרנסתו ולמקור הכנסה שמכבד את עצמו, וכשמגיע להישגים לא מסתפק בהם אלא שואף ליותר, כך גם ברוחניות. יציאתו של יעקב היתה אומנם ירידה, אך היא היתה לצורך עליה, על מנת להקים את 12 השבטים ולפרסם את שמו של הקב"ה בעולם, כל אחד מאיתנו מצווה לצאת מהגבלותיו ולהביא את היהדות למקומות נידחים, ליהודים הנמצאים בריחוק גדול מתורה ומצוות.

לכאורה יש במעשה זה הקרבה גדולה, במקום להתמקד בעשייה ובהתעלות, הוא דואג לזולת. אך על כך מבטיחה התורה שכר גשמי מעבר לשכר הרוחני הגדול שיש במעשה זה. אצל יעקב נאמר "ויפרוץ האיש מאד מאד", לא רק שהצליח בעבודת ה' שלו, אלא גם רכושו הפרטי התעצם.

זוהי דרכו של יעקב, זאת הנהגתו של הבעל שם טוב הקדוש וכך ראוי כל אחד מאיתנו לנהוג. הבטחתו של הקב"ה ליעקב: "והיה זרעך כעפר הארץ" באה לפני המילים המוכרות כל כך מהשיר החב"די העליז: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כי הדברים תלויים אחד בשני. חיזוק בהפצת המעיינות חוצה, מביא עימו ברכה בגשמיות; גם בנים, גם חיים ארוכים, ואף פרנסה ברווח. והחשוב מכל, את הגאולה האמיתית והשלימה.