אין זה דבר של מה בכל ליטול מקל נדודים ולצאת אל הבלתי נודע, בכל שלב מהחיים צורך מהלך כזה כוחות רבים והחלטה נחושה ועקרונית. בגיל מסויים, גם החלטות עקרוניות ונחושות לא יוציאו אדם מן השורה למסע מפרך. בשלב זה אדם מעדיף את הסביבה שלו, את ביתו ומשפחתו, ולהמשיך את שארית ימיו לצד פירות העבודה של חייו.

פרשתינו מנפצת את המיתוס הזה בציווי המיוחד שקיבל אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש, לעזוב את בית אביו וארץ מולדתו, וללכת ליעד אחר. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", מצוה הקב"ה את אברהם, והוא אינו שואל להיכן, אלא אורז את מטלטליו ועוזב. מסכת התלאות ועמל הדרך שפוקדים אדם מן השורה מקבלים מימד אחר כשמדובר באדם מבוגר, אך אלו אינם מעלים אפילו שמץ של ספק אצל אברהם שזהו רצון ה', ואותו הוא מבצע.

שבעים וחמש שנים מחייו של אברהם אבינו הן עלומות וכמעט שלא נאמר עליהן דבר. את עיקר פרסומו מקבל אברהם מפרשה זו, בה הוא יוצא בציווי ה' מארצו ומולדתו. מה מייחד את ההוראה הזו עד שממנה הופך אברהם לעיקר בפרשיות התורה הבאות?

את עיקר חייו משקיע אדם בטיפוח סביבתו ורכושו, הוא שואף שאלו יקנו לו שקט ורוגע נפשי. הוא יוצר קשרים עם בני אדם נוספים, מרחיב את מעגל החברים שלו, ומחזק את הקשר עם הותיקים. מסיבה זו מעדיף אדם להתמקם, ולהימנע מהתניידות ממקום למקום.

אברהם אבינו, שבנה את חייו ואת סביבתו בארץ מולדתו נקרא על ידי הקב"ה לעזוב ברגע אחד את כל מפעל החיים שבנה במקומו, וללכת לארץ אחרת. כאחד שיימצא בדרכים לא יוכל אברהם ליצור סביבה ולהרחיב את מעגל המכרים שלו. על כך מקדים הקב"ה ומברך אותו בברכה מיוחדת "ואעשך לגוי גדול" – על אף טורח הדרך, לא זו בלבד ששמו לא יפגע, אלא אף יתגדל ויתפרסם. משום כך כורכת התורה את יציאתו של אברהם לדרך, יחד עם פרסומו וסיקור מדוקדק של צעדיו על אף ששבעים וחמש שנה היה כמעט אנונימי בסיפורי התורה.

תורה היא מלשון הוראה, וכל פרט שמוזכר בה, הוא בעל ערך וחשיבות לכל יהודי עד סוף הדורות. כל שכן ציווי כה עיקרי, עד שאף הפרשה נקראת על שמו – "לך לך" – שיש בו מסר נצחי לכל אחד מאיתנו;

לפני ירידתה לעולם נמצאת נשמתו של היהודי באוצר הנשמות תחת כסא הכבוד, היא אינה עסוקה בהבלי הזמן, אלא בענינים נשגבים וטהורים. היא נמצאת בחברה טובה ובמחיצת נשמות נוספות שכל רצונן הוא להידבק בקב"ה. ואז מגיע הרגע הקשה; על הנשמה לרדת לעולם. היא בוכה וכואבת את ירידתה ביודעה אל נכון שמעתה תאלץ להתמודד עם עולם גשמי שאינו מקבל את צרכיה הרוחניים כדבר המובן מאליו.

עם כל זאת, נאמר לה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", הרצון האלוקי הוא שתרד לעולם הזה הגשמי ותכשיר אותו לגאולה האמיתית והשלימה. דווקא בירידה זו, בה הופכים עניני הקדושה לעבודה קשה - בניגוד למצבה באוצר הנשמות – היא מבצעת את הרצון האלוקי, ובשליחות זו היא מקבלת את כל הכוחות להתמודד עם עולם הזה.

במסעה זו של הנשמה לא רק שאינה מאבדת מכוחה – כפי שעושה הדרך – אלא מקבלת חיזוק ותוקף "ואעשך לגוי גדול", באמצעות עבודתה בעולם היא מתגדלת ומתחזקת ועולה מדרגה לדרגה.

כל יהודי נדרש לצאת למסע זה, כי לכל אחד נועדה שליחות. מאחר ואנו בני אדם והעדפותינו האישיות אינן עולות בקנה אחד עם המצופה איתנו, מורה הקב"ה לכל יהודי: "לך לך מארצך" – בכדי לסייע לנשמה ולבצע את שליחותך בעולם, עליך לעזוב את רצונותיך, ולהיפטר מטבעים ורגילויות, וללכת "אל הארץ אשר אראך", אל היעוד האלוקי שבשלו ירדת לעולם.

דווקא כעת כשאנו על סף התגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח לעיני כל, הדבר המתבקש הוא "לך לך מארצך" - לנטוש את כל מוסכמות השכל ולצעוד באמונה פשוטה תוך עשיה של מצוה "אל הארץ אשר אראך" - הגאולה האמיתית והשלימה.