מיד כשיהודי פוקח את עיניו בבוקרו של יום חדש הוא נושא מסר של הודיה כלפי שמים, ומכיר תודה למי שהשיב את נשמתו לאחר לילה שנטלה ממנו. את ראשית יומו פותח כל יהודי במילים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". דוקא את הרגעים בהם האדם נמצא במיטבו, לאחר שהפיג את עייפותו וגופו רענן ומחודש, מנצל יהודי להכרת הטוב לקב"ה.

גם בחיי היום יום דורשת התורה מן היהודי להכיר בטוב שזכה בו, ולהקדיש את ראשית פרותיו לקב"ה. למשל, את בכור ילדיו - הפרי הקרוב ביותר לליבו של האדם – משייכת התורה להקדש. לאחר שלושים יום על האב לפדות את בנו הבכור מיד הכהן בחמישה סלעים (מטבעות כסף מזוקק). גם את ראשית צאנו על האדם לפדות מיד הכהן בסכום סמלי, פעולות אלו הן חלק מהכרת הטוב כלפי מי שהעניק את הברכה והשפע.

התורה, בצוותה על הרמת התרומה אומרת "ראשית עריסותכם תרימו תרימה לה'", ובכך מדגישה כי זאת צריכה להעשות מראשית ותחילת היבול, דוקא תבואה זו הקרובה לליבו של אדם כשרואה את פרי עמלו הראשון מול עיניו צריך לזכור כי זאת תוצאה של ברכת ה', והאופן בו מבטא היהודי את האמונה הזו, היא הרמת התרומה מתוצרת הבכורה של פירותיו.

פרשתינו עוסקת אף היא בנושא זה של הכרת הטוב כלפי הבורא ומזכירה לחקלאי שזכה ביבול מבורך מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל שעליו לתת את ביכורי תבואתו לקב"ה ולהודות לו על הטוב והחסד שגמל עימו. מאחר והתורה היא "תורת חיים" המאפשרת עם קיומה חיים סדירים ומאושרים, מנחה את האדם כיצד יש להכיר תודה תחילה בין האדם למקום, ומזה נגזר, בין האדם לחברו.

כשמכירים תודה יש לעשות זאת מכל הלב, ולהשתמש באמצעים המובחרים ביותר בכדי לבטא את הוקרתך. כשם שהאדם מנצל את ראשית יומו להודות לקב"ה בתפילת "מודה אני" כך בכל שלב מחייו צריך להפריש את הטוב ביותר למטרות קדושה.

הביטוי "ראשית עריסותיכם" מדוייק בתכלית הדיוק כמו כל מילה ואות בתורה. כשם שכל תחילה של הצלחה וקצירת פירות עמל מקדיש האדם להכרת הטוב, אף את תחילת ימיו עלי אדמות צריך הוא "לתרום" לקב"ה. בפרקי אבות נאמר כי: "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על ניר מחוק", כלומר, ההבדל בין תפיסתו של ילד לזו של מבוגר שוה בדוגמתה לשימוש בניר חדש שהכתיבה עליו נוחה ונשמרת, לזו שנעשית על ניר מחוק ומטושטש שכבר נעשה בו שימוש קודם, שהכתב אינו ממהר להיתפס וגם אז, נוח להימחק בקלות.

בשל כך מבקשת התורה, "ראשית עריסותיכם", את תחילת החיים, עוד כשהילד נקי מטרדות ועול הפרנסה, ומוחו גמיש לקלוט כל חומר עיוני, צריך הוא "לתת לה'" ולעמול בלימוד התורה. כבר ב"ראשית" חייו, כשהוא עדיין בעריסה (עריסותכם) יש להשקיע בחינוכו ובהחדרת האמונה הפשוטה לתודעתו, זאת המתנה האמיתית שיכולים הורים לתת לקב"ה על שבירכם בפרי בטן.

בהמשך הפרשה, כשנאמרת התוכחה לבני ישראל תולה הקב"ה את הפורענות לא בנטישת חיי התורה והמצוות, אלא בקיומם המלא אך לא מתוך שמחה וטוב לבב. גם כשנותנים תודה, ומפרישים את הראשון והמובחר צריך לעשות זאת מתוך שמחה אמיתית, כשתרומה ניתנת מתוך רגש של חובה וקיום יבש של המצווה, חסר העיקר מן הספר, האפקט שוה בערכו להענקת מתנה בפנים חמוצות. כשחסרה השמחה, מעיד הדבר כי לא בשל הכרת הטוב היא הפרשת התרומה, אלא בשל הציווי. זאת אינה תודה.

כשנותנים לקב"ה את הראשון, ומתוך שמחה, אנו יכולים להיות בטוחים כי גם סיומו של פרק הביכורים יתקיים בנו במהרה: "השקיפה ממעון קודשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל".