בעולם מקובל להכניס את חודש אב בהורדת הדגל לחצי התורן, להשפיל מבט ולמחוק ישירות חיוך שעלה על הפנים. החודש עליו אמרו חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה" קיבל את התווית הזו בשל חורבן הבית ופורענויות נוספות שהחלו מאז, את הימים שלפני תשעה באב אף מציינים במנהגי אבילות מסויימים לציון החורבן האישי של כל אחד מעם ישראל מאז אותו יום אפל וחשוך, תשעה באב.

אין ספק, סיבה טובה היא לתחושת האבל הצער והכאב האישיים של כל אחד מאיתנו, חורבן הבית סימל את סיומה של תקופה מפוארת וזוהרת בתולדות עם ישראל. הקשר שלנו לבורא היה מוחשי וגלוי, בית המקדש בתפארתו שימש אור לגויים, הכבוד שרחשו אומות העולם לעם ישראל באותה התקופה היה גדול, הם האמינו בסגולתו של היהודי כנבחר, והכירו במעמדו של עם ישראל אצל הקב"ה.

אלפיים שנה נע גורלו של עם ישראל בין אומה זו לאחרת, הסבל והמרורים שידע העם היהודי בגלות אינה נתנת לתיאור, עלילות דם וגירושים אכזריים, פוגרומים וגיטאות, מעמד נחות והשפלה אין סופית, שואה איומה, וגזירות קשות, כל אלו לבד מבעיות פרטיות שחוה כל יהודי בימי הגלות הארוכה. אלו ועוד, מתרכזים תחת תאריך אחד: תשעה באב. זהו היום בו החל עם ישראל את מסכת הקשיים שמלוה אותו עד עצם היום הזה.

שבת שלפני תשעה באב נקראת "שבת חזון". מלבד הטעם הפשוט ששבת זו נקראת "חזון" על שם ההפטרה "חזון ישעיהו", העוסקת בחזונו של הנביא על חורבן הבית, מפרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מי שנקרא "סנגורם של ישראל", ש"חזון" הוא מלשון מחזה, ובשבת זו מראים לכל אחד מישראל את בית המקדש השלישי מרחוק. מחזה זה, מראין לנשמה בכדי שתעורר ביהודי את הרצון לשוב בתשובה ולקרב את בנין הבית השלישי.

זהו הקשר המיוחד בין פרשת דברים לשבת חזון. פרשתינו פותחת במילים: אלה הדברים, שפירושם, שלימוד התורה של כל יהודי צריך להיות באופן כזה, שנראה שכעת הוא קיבל את הדברים ממשה, כעת הוא חווה את נתינתם מחדש עד שיכול להצביע ולומר: אלה. החיות בה מקיים יהודי את מצוות התורה, היא כאילו רואה את הדברים נצבים מול עיניו, ובשבת זו, בה מראין לכל יהודי את בית המקדש, צריך הדבר להוסיף חיזוק ועידוד לקיום המצוות.

בהפטרת פרשתינו מסיים הנביא את חזונו בפסוק: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". על מעלתה של הצדקה אמרו חז"ל: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". הדרגה הגבוהה בגמילות החסדים, היא פדיון שבויים. אדם הנתון בשבי ויציאתו לחופשי מותנית בכופר גדול, פדייתו נחשבת למצוה גדולה וחשובה. בזמן הגלות נמצאים ירושלים ובית המקדש בשביה, תקומתם ובנייתם נעשים על ידי הצדקה, ומעשה זה נחשב לפדיון שבויים.

"משנכנס אב ממעטין בשמחה". בחודש זה, אומר הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח, ניתן למעט ולבטל את כל הדברים המצערים על ידי שמחה. אחד האופנים המובאים בהלכה המאפשרים להוסיף בשמחה בימים אלו, היא עריכת סיום מסכת מתוך שישה סדרי משנה, ובגמרה של תורה ניתן לשמוח ולערוך סעודת מצוה בה נוטלים חלק, כל המשתתפים.

ומה"חזון", בו מראין לכל אחד מישראל את המקדש מרחוק, יהיה תיכף ומיד "ותחיזנה עיננו בשובך לציון ברחמים", ראיית בית המקדש השלישי, בפועל ממש.