י"ז כסלו
הבעל-שם-טוב
מאמר הבעל שם טוב באחת משיחותיו הקדושות: הנני מעיד עלי שמים וארץ, אשר במשפט הקשה שהיה על איש אחד בבית דין של מעלה, והוא ’איש פשוט’ שלא ידע רק להתפלל ולאמר תהלים, והיה מופלא באהבת ישראל בכל כוחות נפשו: במחשבה - שחשב תמיד באהבת ישראל, בדבור - שהיה מדבר באהבת ישראל, ומעשה שהיה מהנה לכל אחד מישראל כפי כחו. הצטער בצערו של כל אחד מישראל בין איש ובין אשה ושמח בשמחתו, ופסקו בבית דין של מעלה חלקו בגן עדן בין הצדיקים הגאונים שאמרו רבותינו ז"ל שהם אוהבי ישראל.
(כתר שם טוב אות קנ)
המגיד ממעזריטש
כי הנה ב’ אהבות יש: הא’ מחמת גודל האהבה שיש לו אל הבן עושה לו כל הטובות, והב’ מחמת אהבתו אותו מוכיח אותו ומכה אותו. והנה כל מציאות שיש בעולם בודאי הוכרח להיות מחשבתו הקדומה תחלה, וב’ אהבות הנ"ל היו גם כן במחשבה קדומה באופן זה, כי ’תחלה עלו ישראל במחשבה’ - רצונו לומר: שאף על פי שישראל הם אחרונים לכל הנמצאים בפועל - אבל במחשבה הם קדומים לכל, וכולם לא נבראו אלא בשביל ישראל, דהיינו, שיקבל הקב"ה תענוג מהם וזהו עצם המחשבה אנה אמלוך.
(לקוטי אמרים אות צט)
כ"ק אדמו"ר הזקן
בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההיפך ממש - להתנהג עם חבירו במידת חסד וחיבה יתירה מודעת לו לסבול עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו - אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזהר, ללמוד מיוסף עם אחיו.
(תניא לקוטי אמרים, פ’ יב)
כ"ק אדמו"ר האמצעי
מענה לאחד ביחידות: כאשר משוחח האחד עם זולתו בענייני עבודת ה’, ולומדים יחד - הרי זה מצב של שתי "נפש אלוקית" נגד "נפש טבעית" אחת.
(היום יום, כ’ טבת)
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק
ולכן נצטוינו גם כן לאהוב כל אדם מישראל, שהרי כל אדם כלול מכל נשמות ישראל כנ"ל מן האברים, והרי אם כן בו יש זולתו גם כן ויאהב זולתו כמוהו וכן הוא כלול בזולתו כנ"ל בקישור האיברים, וזהו גם כן שצריך לקבל עליו מצוה זו קודם התפלה - כדי שיוכל למסור נפשו באחד שתעלה לפני ה’ בבחינת מ"ן [=מיין נוקבין (-עבודת המטה)] בקריאת שמע, ואי אפשר להיות עלי’ זו אלא אם כן תהיה שלימה ובריאה, דהיינו, שתהיה כלולה מכל הנשמות, שהוא כמו האבר שבריאותו הוא כשבריאים הוורידים שבו הכלולים מכל האיברים, שאז תעלה לרצון לפני ה’ בחכמתו יתברך שהיא הכוללת כל הנשמות כולן כאחד ממש, שלפי שנשמה יש בה בהתכללות גם כן מכולן יכולה היא לעלות באור הכללי שהוא מקורן ושרשן. וההתכללות זאת הוא כשהאדם מראה בעצמו ובגופו כן שאוהב רעהו כאיברים הכלולים זה מזה ושלי שלך כי עצמו ובשרו הוא.
(דרך מצוותיך, מצות אהבת ישראל)
כ"ק אדמו"ר המהר"ש
כשהאמונה נקלטת בצורה פנימית, קיים אז סדר עבודה אחר לגמרי, בו מרגישים את מעלתו של הזולת, תוך הבנה שיש לאדם להפקיר את עצמו כדי לקרב את הזולת, ואז מתגלה הכח שכדי לקרב אברך ולהעמיד אותו על דרך האמת - כדאי למסור את הנפש על כך.
(לקוטי דיבורים, כרך א’ ליקוט ה’ אות כא)
כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע
שנאת חינם היא, אחד ששונא את חבירו סתם, על לא דבר. לפעמים הוא ממציא איזו טענה מדוע שונא אותו, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה להצדיק את שנאתו, ולא זו הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית היא - הישות שלו, שאינה נותנת מקום לזולתו. הוא חשוב בעיני עצמו, והזולת בהכרח ממעט את מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול את זולתו.
(ספר המאמרים ה’תרנ"ט, עמ’ נו)
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ
פעם היו רציניים. כל אחד בהתאם לציורו, הי’ רציני. הוכיחו אחד את השני ואמרו מה שהיה צריך להאמר, אך אהבו את השני אהבת נפש. ואילו היום - מתנשקים אחד עם השני אך האחד שונא את השני בפועל ממש.
(ספר השיחות ה’תש"ב לה"ק, עמ’ 81)
כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה - לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על ידי ביטול סיבת הגלות (שבא על ידי ההיפך דאהבת ישראל), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים", נמצאים כבר על ירדן יריחו (דרגתו של משיח דמורח ודאין), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות, ולכן ההדגשה דאהבת ישראל היא - בתור טעימה ועד להתחלה דגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת היחידה (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, יחידה הכללית.
(משיחות ש"פ מטות-מסעי, ב’ מנ"א ה’תנש"א)
ח"י כסלו
הבעל שם טוב
כשרוצין להיפרע העונש למי שראוי לעונש אזי נוטלין ממנו מדריגת הביטחון. על כן ראוי להתפלל עליו לפניו יתברך שיתחזק בבטחון בו. וזהו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", רצונו לומר, כשזכה לזה מצד הצדקה, ולא שראוי לכך.
(כתר שם טוב, סי' שפב)
המגיד ממעזריטש
ועיקר - שיקשר את עצמו בה' יתברך, ואם אינו מאמין באמונה שלימה שפועל בדיבורו ובהתקשרות בה' יתברך - באמת אינו פועל למעלה כלל, וזהו שכתוב: " ויגע בכף ירכו" - פירוש: שלוקח ממנו האמונה.
וכלל גדול הוא האמונה, שיש כמה בני אדם שיש להם אהבה ויראה - ואין פועלים למעלה כלום - מחמת חסרו באמונה שלימה.
כ"ק אדמו"ר הזקן
וזהו שכתוב "מה רב טובך", כלומר, בלי גבול ומידה בין הטוב "אשר צפנת ליראיך" ובי אשר "פעלת לחוסים בך" שהם בעלי הבטחון שמבחינת גילוי והתפשטות "נגד בני אדם" ולא בבחינת צמצום והסתר כלל . . ואמר (=דוד המלך) על כן אשר רב טוב לבית ישראל הצפון והגלוי הוא בבחינת בלי גבול ומידה לפי ערך נפשותם המלובשת בגוף, לכן גם אתה ה' תתנהג עמהם במידת חסדך הגדול בלי גבול ותכלית הנקרא רב חסד.
כ"ק אדמו"ר האמצעי
וזהו "וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר" - "לכתך אחרי" דוקא, כי ביציאת מצרים היו נסיונות גדולים שה' ניסה אותם כמו ברדיפת פרעה וחילו אחריהם ובלכתם במדבר בלא מים, והילוכם היה רק אחרי ה' היינו מרחוק ביותר כי לא ראו אור פני ה' מקרוב עד מתן תורה - ורק באמונה פשוטה נתאמצו לילך אחרי ה' כמו שכתוב "ויאמינו בה' כו'". ובזה ראה ה' תוך נקודת פנימיות עוז התקשרותם הנאמנה לו כמשל האב המסתתר ביותר מבנו ורואה תוך לב הבן שמשתדל בכל לבו לרוץ ולילך אחריו כנ"ל וזהו לכתך אחרי שבזה הנסיון זכו לראות פנים בפנים בבחינת אהבה רבה בכפלים והוא נשיקין כפולים.
(שערי אמונה, עמ' יד)
כ"ק אדמו"ר הצמח צדק
הבוטח בה' מסיר כל הקטרוגים והדינים. כמבואר בראשית חכמה (שער האהבה פי"ג) על הפסוק בתהילים "הבוטח בה' חסד יסובבנהו", שהחסד יקיפנו ויסתירנו מכל בעל דין ויצליהו מכל נגעי העולם.
חסד זה נקרא "רב חסד", שמאיר בלי גבול ומידה - היינו, אף על פי שאין האדם ראוי לכך כלל.
עיקר הביטחון הוא בבחינת חסד זו.
כ"ק האדמו"ר המהר"ש
"לא יתן לעולם מוט לצדיק" - לכאורה צריך להבין הלא אנו רואים שהרבה מישראל דחוקים בפרנסה, ואם פסוק זה מדבר על כל ישראל שנקראים צדיקים למה אינו נמשך ההשפעה לישראל לפרנס לכל אחד בשפע ? אך יש לומר, דבאמת "לא יתן לעולם מוט לצדיק" נאמר על כל ישראל, ומפני מה הוא הדוחק לפרנסה מאד - להיות כי הבטחון אינו כדבעי למהוי [=לא כפי שצריך להיות] שהרי כתוב השלך על ה' יהבך שצריך לסמוך ולבטוח בהקדוש ברוך הוא ואז הוא יכלכלך.
אב כשאינו בוטח כדבעי ותולה שמה שהשתכר זהו ע"י שהרבה במקח וממכר והלך בתחבולותיו לכלכל ולנהל הדבר וזה היה הגורם לפרנסה - ובאמת אינו כן - ע"י מחשבותיו אלו, אשר לא טובים המה - מפסיק השפע בפרנסה, ואם היה בוטח בהשם יתברך לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי היה משתכר ביותר הרבה והיה מתקיים בו הפסוק "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".
לכן העה היעוצה לכל אחד מישראל לבטוח בה' יתברך שהוא יתברך ישלח לו עזרתו מקדש בפרנסה הנצרכת לו ויתעסק במקח וממכר באמונה לעשות מסחר הקרוב לשכר ולא להרבות במסחרים רבים כי זהו נגד הביטחון כי היד ה' תקצר להושיע הן ברב הן במעט הסחור.
כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע
בדורנו, דור עקבתא דמשיחא, אין ללכת אחרי השכל, שעלול הוא להטעות את האדם. ואת התורה יש לקיים מתוך תמימות ואמונה פשוטה!
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ
אמונה וביטחון הם יסודות מסויימים הדת. באמונה וביטחון יעברו בני ישראל את הגלות המרה ואנחנו נקבל פני משיח גואל צדק.
אמונה וביטחון הם מהמצות הגדולות ביותר, אך כל זה הוא באשר לאדם עצמו. ואילו את הזולת מוכרחים לעזור בפועל ממש.
כשלמישהו לא טוב באחד משלשת הדברים: בני, חיי, ומזוני, עליו להאמין בה' שזה מגיע לו. ככל שיש לאדם יותר אמונה וביטחון המצוה גדולה יותר.
(ספר השיחות ה'ש"ת, לה"ק, עמ' כ"ג)
כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
למותר להאריך אשר הביטחון בה' ומנהיגו, מוצדק הוא, לא רק בהנוגע להענינים בהעולם הזה, אף שהוא גשמי וחומרי ומעשיו קשים ורעים, כמבואר גם בספר התניא לרבינו הזקן סוף פרק ו', והרי גם על פי חכמת הרפואה, ככל שתגדל מדת הבטחון יגדל המרץ של האדם ומשפיע גם על מצב בריאות גופו ועל מצב רוחו, שזה מוסיף גם בהצלחתו במעשיו והשתדלותו.
(אגרות קודש, ח"י אג' ו'תשלז)