"ועבדתם את ה' אלקיכם" (פרשתינו כג, כה)

פסוק זה הוא המקור למצוות התפילה, וכך כותב הרמב"ם: מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ' אלוקיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם – אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

מכאן ניתן ללמוד דבר נפלא על אודות מעלתם של ישראל, אפילו בהימצאם בתוך החושך הכפול ומכופל של הגלות:

נאמר "תפילות כנגד תמידין תקנום". בזמן הגלות באות התפילות כתחליף לקרבנות שהוקרבו בזמן הבית. והנה , בזמן הבית רק הכהנים זכו להקריב קרבנות על המזבח. ללויים ולישראלים לא היתה כל אפשרות לכך. גם בין הכהנים עצמם היה מעמד של "כהן מיוחס", היינו: "כהן ששימש על גבי המזבח".

ואילו כיום, בזמן הגלות כל אחד ואחד מישראל – כהן, לוי, ישראל ואפילו גר – כאשר הוא זקוק לעזרה מן השמים, מוענקת לו הזכות והאפשרות להתפלל ולמלא בכך בשלימות את מקומו של ה"כהן ששימש על גבי המזבח"!