היום פירסם אתר החדשות של ידיעות yent, ובעקבותיו עוד אתרים, כתבה אוהדת על פסטיבל היהדות שערך הרב מנחם מענדל קרומבי; ממכון 'אסנט' שבצפת, בחודש תשרי בבית חב"ד רישיקש.

פורטל חב"ד מגיש לכם את הקטעים הרלוונטיים מתוך הכתבה המלאה.

מרכז חב"ד בלב הג'יפה

איך שאני מתמקמת אני מגלה למה 'הארי רמה' הפך למוקד עלייה לרגל. בקומה השלישית מצוי לו בית חב"ד, עם בית כנסת מאולתר, תמונות של הרבי מלובאביץ' עם המבט הרך שלו וכרזות של 'יחי המלך המשיח'. יכול להיות שהחב"דניקים באו לכאן בעקבות הישראלים, אבל היום, כמו במשל הביצה והתרנגולת, כבר לא ברור מה קדם למה: החב"דניקים או החבר'ה. מה שכן, המקום בתפוסה מליאה נון סטופ.

המפגש שלי עם בית חב"ד חימם לי את הלב. יש כאלה שזה הרתיע אותם ולא אהבו את הנוכחות ה'מיסיונרית כביכול'. אני הרגשתי שזה מאוד נכון לי לשבת בערב שבת סביב שולחן ערוך, לעשות קידוש ומוציא לחם מן הארץ, לאכול ארוחת שבת דשנה, לשבת בצוותא עם המטיילים הצעירים ולשמוע את פרשת השבוע שאורן, הנציג הנמרץ של חב"ד בדלהי, מרביץ בחבר'ה. אגב, הם לא מבקשים תשלום. מי שרוצה תורם לחב"ד כדי שלמטיילים הבאים שנקלעים לדלהי - יהיה בית יהודי חם.

מסתבר שחב"ד תקעו יתד בכל עיר מרכזית שיש בה ריכוז גדול של ישראלים: מנאלי ודרמסלה בצפון, רישיקש, פושקר במרכז, פונה וגואה בדרום. מי שרוצה לטייל בהודו והוא שומר כשרות יכול לתכנן את המסלול לפי מרכזי חב"ד.

אמרגן עטור זקן וציציות

'גרין קוטג'', מלון קטן טובל בשפע של ירוק והרים וכחול ונוף עוצר נשימה. ניגוד משווע ל'הארי ראמה' בדלהי. בעל בית מסטול, חדרים נקיים ומוארים ובית קפה קטן ששלמה ארצי ומיכה שטרית מתנגנים בו. כאן מרכז חב"ד ואותו מנהלים זוהר ושלי, אשתו המקסימה.

מנדי קרומבי, צעיר חרדי בן 24, הוא מפיק הפסטיבל. חרף גילו הצעיר הוא כבר הפיק פסטיבלים ואירועים רוחניים בארץ ובאמריקה ועכשיו הוא בהודו. זה די חוויה לפגוש אמרגן חרדי: עטור זקן וציציות מתנפנפות, חריף, זריז, מהיר מחשבה ועם יכולת אלתור ותושייה. תכונות יסוד הנדרשות ממפיק.

מנדי נמנה על הצוות של 'אסנט' בצפת העוסק במיסטיקה יהודית ומפרש את תורת הקבלה על פי תורת החסידות של חב"ד. היות ורישיקש היא מרכז רוחני הודי ומסתובבים בה הרבה חבר'ה ישראלים שחווים חוויות רוחניות ומיסטיות חזקות, והיות ומנדי הוא מפיק בנשמתו, הוא עשה אחד ועוד אחד: למה לא נביא לישראלים משהו תוצרת בית? אז הוא הרים שלושה ימים של פסטיבל. מיום שני אחר הצהרים ועד צהרי יום ד'.

השם יתברך בעד הפסטיבל

בוקר יום שני, יום פתיחת הפסטיבל, קבל אותנו בגשם זלעפות. שלד מבנה העץ עטור בפוסטר של הרבי מלובאביץ' התמוטט. היה חשש לגורל הפסטיבל. מנדי שמר על ארשת פנים שלווה. כמו דתי טיפוסי הוא ידע ש:"השם יתברך אתו". המבנה עמד וקרס כמה וכמה פעמים. אני מתבוננת בהערצה מהולה בספקנות בנחישות של מנדי וחבורת ההודים שקיבץ סביבו. לקראת ערב התבהרו השמיים. כמו מגע של קסם החבר'ה התחילו להסתופף בסוכה המאולתרת.

הייתי קצת סקפטית: מי כבר יבוא ביום גשום שכזה? אבל כמות האנשים הלכה וגברה. 'גרין קוטג' התמלא. בכל האכסניות והמלונות על יד אי אפשר היה למצוא חדר. גם ב'סוויס קוטג' המרוחק יותר התפוסה היתה מליאה. למראה זרם הישראלים, ההודים ברישיקש מאוד היו רוצים שהפסטיבל יימשך כל הזמן.

ישבנו על הרצפה בישיבה מזרחית, חבר'ה בשנות העשרים וזוגות בשנות החמישים, ופתחנו במדיטציה שהעביר עמרם מויאל, פעם רקדן והיום עטור פיאות. מויאל הסביר בליווי מוסיקה, איך כוחות רוחניים משתלשלים אל תוך העשייה המוסיקלית וסיים במוסיקת נשמה יהודית מיסטית. 'נגנבנו' אל תוך הצלילים הזכים החודרים אל הלבבות.

אייל ריס, מרכז הסדנאות ב'אסנט', לימד שהספירות הגבוהות קשורות למודעות העליונה ונקראות חוכמה בינה ודעת. 'חוכמה' זו ההברקה הראשונית והיא נאצלת באופן של נקודה. 'בינה'- באה מהמלה התבוננות או בניין. זהו פיתוח של הנקודה והתבוננות עמוקה. 'דעת' זו היכולת להתחבר. כמו בפסוק 'והאדם ידע את חווה' שקשור להרגשה הפנימית של הדברים. התחברות פנימית. מה שהיה קודם חוכמה ובינה הופך להיות חלק מאתנו. נטמע בנו.

'להקת הסולמות', שרה שירים מן המקורות ולחנים שמרטיטים את הלב. נראה לי שלא היה ישראלי אחד, חילוני מעט או הרבה, שלא נגרף בעוצמת החוויה. בהמשך רקדו וקפצו לצלילי מוסיקת נשמה יהודית משתפכת כשמנדי וחבורת המרצים מ'אסנט' מנצחים על המלאכה. בצד ישבו כמה הודים מביטים נפעמים בסלט הישראלי הזה: קבוצניקים, סטודנטים, בורגנים, זרוקים, מסטולים וחרדים עם פיאות וציציות רוקדים יחד תחת כיפת השמים זרועי הכוכבים.

אנו הנשים יכולנו לרקוד אבל לא עם הגברים. זה צרם לי ולעוד כמה אבל הרבה ברירה לא היתה. האמת שכך נהוג גם ביתר האשראמים ההודים. קיימת הפרדה בין גברים ונשים, אתה נדרש להתלבש בצניעות, לחלוץ נעליים ולכבד את המקום. כל מי שעבר את זה בהודו לא נורא התרגש ו/או התעצבן מן המגבלות שהטילו עלינו החב"דניקים.

כך או כך בסוף הלילה מצאנו עצמנו ישובים סביב מדורה ויוצאים בקטעי אימפרוביזציה מדליקים עד עלות השחר. לישראלי ההודי המטייל יש גם המנון. שרים אותו לפי מנגינה של 'אין לי כסף אין לי' של גידי גוב. כמה שורות שזוכרת:
"ניסיתי מדיטציות פגשתי מוארים/ ירדתי לגואה וכיכבתי בסרטים/
אך הרגשתי שמשהו חסר/ ועל זה לא הסכמתי לוותר."

***

בשעות אחר הצהרים התגודדנו סביב עמרם מויאל שהסביר על 'זוגיות לפי תורת הקבלה'. קמצוץ של עיקרי הדברים: תורת הקבלה והחסידות עוסקות בפנימיות הדברים, לכן לכל פרט בתורה ולכל פעולה טכנית ביהדות יש משמעות רוחנית עמוקה. קבלה זו שיטת ההקבלה. הכל מקביל. זכר ונקבה, איש ואשה, הם ביטוי של שני יסודות בעולם העליון: אש ומים. חז"ל אומרים: 'שמים. חיבור בין אש ומים'. בין שני יסודות מנוגדים. על זה אנחנו שרים 'עושה שלום במרומיו'.

במרחב הרוחני האלוקי, המים והאש מחוברים בשלום. רק בעולם התחתון, במציאות האגוצנטרית, המים והאש מאיימים אחד על השני. כאן צריך ליצור את החיבור. זוגיות זה לחבר בין שני חלקי נשמה שבעולם העליון היו אחד. הם ירדו לעשות עבודה אינדיבידואלית עד לזמן שבו נפגשו להתאחד למציאות של בשר אחד.

***

זה בא לידי ביטוי במעמד של טקס הנשואים. מתחת לחופה. 'חופה' מלשון חיפוי, חופף. החופה נעשית תחת כיפת השמים - כדי למשוך אליהם את הכוח, השפע, מהשמים (אש ומים), ותחת הכוכבים - כדי להזכיר את הברכה לאברהם אבינו: 'והיה זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.' 'חופה' גם בא מלשון חוף ים. בחוף הים נושקים, חופפים, שני דברים מנוגדים: מים וחול. אז, אתה מגיע למנוחה ושקט כי זה חבור של הפכים.

סלט ישראלי

ערב רב של ישראלים התקבץ ובא לפסטיבל. סלט של גילאים, מוצאים ושכבות חברתיות. בקהל כמה וכמה קבוצות: ישראלים שנמצאים כאן בלאו הכי שהם הקהל המתבקש להגיע לכאן, כאלה שהגיעו ממקומות אחרים במיוחד וכאלה שהזדמנו במקרה.

את כו-לם אפשר היה לפגוש כאן: בני עשרים שרק השתחררו מהצבא, מטיילים ותיקים ששורצים בהודו כבר כמה שנים עם מבט גנוב-הזוי כאילו ממתיק סוד, סטודנטים שלקחו חופש מהלימודים ועשו אתנחתא הודית, צעירות רומנטיות שבאו לרישיקש ללמוד רייקי ולעשות יוגה, צעירים שמחפשים את עצמם, זוגות מבוגרים שחצו את החמישים, עושים טיול תרמילאים בכיף בעקבות הילדים, או סתם כי בא להם ויש להם עכשיו זמן וכסף לכייף והודו עושה להם את זה

כמה ימים קודם מנדי שלח את שלוחיו לפזר 'פליירים' אודות הפסטיבל במרכזים ישראלים ברישיקש: משרדי נסיעות, אכסניות, בתי מלון, מרכזי יוגה ומדיטציה, מסעדות.

על לוח המודעות במרכזי חב"ד בדלהי, דרמסלה, מנאלי, פושקר, נפאל ותאילנד התנוססו פליירים שבשרו על האירוע. ואכן, לא מעט ישראלים תכננו את הטיול שלהם כך שיגיעו לרישיקש לקראת הפסטיבל. כמה חבר'ה הגיעו במיוחד מתאילנד. פגשו שם את הרב מויאל בראש השנה. עכשיו, בדרך חזרה לארץ, עצרו ברישיקש.

אי אפשר להתעלם מגודש הישראלים שפוקד את הודו. רובם בני עשרים ואחד עד עשרים ושש, לפני או אחרי הלימודים, אבל אפשר למצוא מכל הסוגים והמינים: יאפים עירונים עגולי משקפיים, קבוצניקים ומושבניקים קשוחים שסיימו מסלול קרבי, גברים מזרחים שחומים מלאי חיוניות, אינטלקטואלים 'חנונים' מהאקדמיה לצד, יבואנים פריקים, תכשיטנים, מעצבי אופנה וצעירים עם מבט חולמני שמצאו את היעוד שלהם בהודו - כולם התנקזו לכור ההיתוך ההודי, מלאי חיים ואנרגיות ושמחה מדבקת.

יש משהו באוויר ההודי, בנופים העצומים, במרחבים, בטבע הנשגב, בחיים הפשוטים, בעובדה שהכל שם זול והשקלים שלך שווים פתאום די הרבה כסף, בניתוק מהארץ ובקצב המזדחל - שמשחרר קפיץ אצל הרבה ישראלים. גם הישראלי הקשוח והמתוח ביותר, הסגור וקשה עם עצמו והסביבה, מתרכך בהודו. פתאום הוא פתוח וצוחק וכבר לא כל כך רציונאלי. מדבר על מיסטיקה, 'אנרגיות', 'תדרים', 'קארמה', 'התכוונות'.. .

תיקון רוחני לגנגס

אחרי ליל השמורים, השירים, המדורה וההתוועדות הלילית התייצבנו בשמונה בבוקר, איזה 60 חבר'ה, ויצאנו יחד עם מנדי, אייל, עמרם, זוהר ושביט לטיול בחיק הטבע. מלאן קופים קפצו עלינו בדרך הפתלתלה. הלכנו שעה וחצי, בתוך נוף מדהים ועוצר נשימה, עד שעצרנו ליד בריכה טבעית בסמוך למפלי הגנגס. חיק הטבע ההודי הוא לא חיק הטבע הישראלי. אלה מרחבים מדהימים, עצומי מימדים, שמרחיבים לך את הנפש. עד כמה שזה נשמע קלישאי - את מרגישה קרובה לבריאה, קרובה לאלוהים.

פתחנו במדיטציה ליד מפלי הגנגס, שהוא, כידוע, נהר קדוש להודים. אייל הסביר על המים בחסידות ועל יסוד המים בבריאה שמרמז על כוח התענוג. ליד מים תמיד גדלים פירות מתוקים וגם כשאנו מתקלחים אנו פתאום מתחילים לשיר.

שם, על גדות הגנגס, אייל עשה תיקון רוחני לנהר. זוהר ושביט פצחו בשירי נשמה כשאנו מצטרפים בהתכוונות גדולה אל השירה בחיק הטבע. רגעים קסומים. גם מי שהוא רציונאלי הרגיש ברגעים אלה התעלות ותחושה של חסד ואהבה ויופי שמציפה אותו.

אחרי הצהרים חזרנו לרישיקש. עייפים, סחוטים ועם ברק בעיניים כשלכולם ברור שזהו הפסטיבל היהודי הראשון.