כ' מנחם-אב, יום שבת קודש פרשת עקב, ציינו בעז"ה חסידי חב"ד-ליובאוויטש, ברוב עם הדרת מלך בהתוועדויות מיוחדות וחגיגיות בבתי חב"ד ברחבי תבל את יום ההילולא ה-60 של המקובל האלוקי כ"ק הרה"ג הרה"ח ר' לוי יצחק שניאורסאהן נ"ע, אביו של יבלחט"א – כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. בכתבה המלאה מובא סיפור ההסתלקות של ר' לוי יצחק, כפי שנכתב בספר 'תולדות לוי יצחק' בהוצאת קה"ת.

לאחר חג הפסח תש"ד הגיע רבי לוי יצחק, תשוש וחלוש, ממקום גלותו בצ'יאלי לעיר אלמא-אטא בירת קזחסטן. נראה היה כי רבי לוי יצחק הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל דווקא מנוחה זו הביאה להתפרצותה המחודשת של המחלה הממארת שכירסמה בו זה זמן רב. מאחר ובמקום גלותו היה רבי לוי יצחק טרוד בייסוריו ממצבו הכללי והבלתי-אנושי, במצור וברעב – שככה המחלה ולא נתגלתה במלוא תוקפה. אולם לאחר שהגיע רבי לוי יצחק לאלמא-אטא – אל המנוחה ואל הנחלה – והסביבה היתה נוחה לו, נתעוררה לפתע המחלה במשנה מרץ ר"ל. הרופאים שטיפלו ברבי לוי יצחק לא מצאו שום תרופה שתוכל להצילו, ומצבו נעשה קשה והידרדר מיום ליום.

בימיו האחרונים היה רבי לוי יצחק חלוש ביותר. "הלא תראה – הצביע על היד שלו לאיש שיחו – כי לא נשאר על גופי אלא עור ועצמות בלבד. טעמה של אכילה אינני חש כלל...".

על יומו האחרון של רבי לוי יצחק מספר עד ראיה, וזה לשונו:
- ביום שלישי בלילה זכיתי אני ועוד אחד לעמוד כל הלילה ליד מיטתו לשמשו. שפתותיו מילמלו ללא הרף, אך קולו לא יישמע. לפתע התעורר, פתח את עיניו, וביקש להביא לו מים לנטילת ידיים. כאשר הגישו לו את המים, אמר: "מען דארף זיך אריבער כאפן אויף יענער זייט!" (יש להתכונן לעבור לצד ההוא...) היו אלה דבריו האחרונים.

למחרת, ביום רביעי, עשרים לחודש מנחם-אב, הורע מצבו של רבי לוי יצחק, הוא סבל מכאבים איומים ונוראים. הוא לא הפסיק מלמלמל בשפתיו. אחד הנוכחים שהיטה את אוזנו לשמוע מה מרחשין שפתותיו, שמע מילים מקוטעות שיצאו ממנו באנחה: ועקבותיך לא נודעו..אי, עקבות משיחא...עקבות משיחא...

לעת ערב כאשר מצבו של רבי לוי יצחק הידרדר מאוד, הבהילו רופא אשר נתן לו מספר תרופות.

אך כנראה ששערי שמים ננעלו, ונשמתו הטהורה נפרדה מגופו הטהור ועלתה לשמי מרום...

הלוויתו של רבי לוי יצחק נערכה למחרת. לפני ההלוויה, לאחר שגמרו את הטהרה קראו לרבנית חנה להתקרב למיטה. בעת ההסתלקות עצמה התגברה הרבנית על רגשותייה, ולמרות שעולמה חרב בעדה, לא בכתה ולא יללה ועצרה את כאבה הגדול בליבה. כעת, בטרם יצאה ההלוויה לא יכלה הרבנית חנה להתאפק יותר, ופרצה בבכי גדול וצעקה: אדם גדול, על מה נטשת אותי??...

כל הנוכחים היחלו פורצים בבכי יחד עם הרבנית חנה והורידו כנחל דמעה.
עד ראיה תיאר את מסע ההלוויה, וזה לשונו:

...בקצה אסיה התיכונה בעיר אלמא-אטא, נערכה תהלוכת אבל עגומה, אשר כמתגנבים, מלאי פחד בלהות וצלמוות, השתתפו בה היהודים המעטים שנתגלגלו לשם. ליוו למנוחת עולמים את אחד האחרונים ממנהיגי היהדות השסועה והמוחנקת של רוסיה. הרחק מעירו ומעדתו טולטל ענק הרוח, בחזקת היד האכזרית של שילטון הרשע ונסתם הגולל על שריד עשוי לבלי חת של יהדות שלימה.

דומם צעדו המלווים, כל אחד כאילו הולך לתומו, לעבודתו. כל אלה פקידים במוסדות הממשלה, עובדים וגולים, כל אחד מסתכל לצדדים אם אין מרגישים בו ובקלקלתו – כי אחרי הארון הוא הולך! עמוק בלב טמון הצער הנורא, עם הפחד והחרדה כי לא יוודע לאיש ולא יתנקמו בו. כי הרי הלוויה של רב יהודי יכולה להיות נידונה כהפגנה כנגד "המהפיכה", ומשתתפיה יכלו לשלם בעד "חטא" זה בשנות מאסר וגולה למקומות נידחים.

כך הלך לבית עולמו אחד המיוחד, ואולי האחרון מיחידי הסגולה, הרב הנפלא שעמד בעקשנות רבה כצור חלמיש בין מיצרי שאול ומצוקי שחת, הוא לא נכנע תחת היד הטמאה!