אתר אש התורה מצדיע ל’פירסומי ניסא’
בעקבות הוראתו הקדושה של הרבי מלך המשיח שליט"א לצאת ולפרסם את הנס - באופן של "על פתח ביתו מבחוץ" "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", עומדות ניצב כיום אין ספור חנוכיות ענק במרכזי הערים, מעשה הגורף מילים חמות ותשבחות מאנשים רבים. השבוע מפרסם אתר "אש התורה" כתבה נרגשת מנקודת מבטה של ריקי רט, על החנוכיה הגדולה הנצבת במרכז מנהטן. פורטל חב"ד העולמי מגיש קטעים נבחרים מתוך המאמר.
ניו יורק, 1999, במסגרת דמי חנוכה מוגדלים במיוחד קיבלתי מהורי כרטיס טיסה לבני משפחתי השוכנים מעברו השני של האוקינוס האטלנטי.
ה'תפוח הגדול' קיבל את פני במאור פנים: ניו-יורק בלבן עוצרת נשימה - רבי הקומות בגודלם המאיים והבלתי נתפס, נהר ההדסון החוצה את העיר, פסל החירות המשקיף עליך מרחוק, פתיתי שלג נוחתים ברכות על הבגדים, באוויר ריח ערמונים שזה עתה נקלו והמון אנשים ממהר ברחובות במרדף אחר הלא נודע.
... מידי פעם זכיתי לחזות גם בכמה חנוכיות צנועות מאירות אך אורן נבלע על ידי מאות נורות מהבהבות סביב.
מרכז מנהטן. לאחר סיור מקיף באתרי התיירות של העיר, אנחנו מנסים לעצור מונית - אחת מבין אלפי הצהובות הסובבות בסיטי, אך כולן, עשרות אחרי עשרות, חולפות על פנינו ונעלמות. כולן תפוסות. בסוף עוצרת אחת ואנחנו מזנקים לתוכה במהירות לפני שתמשיך בדרכה.
התנועה מטורפת ממש, בעיקר מוניות. מונית דורכת על רגלי מונית, חותכות זו לזו את הדרך, קופצות זו מעל זו. נוסעים ועוצרים, מזנקים ובולמים.
... השיחה כבר התפתחה מאליה... שמו משה, ירד מהארץ לפני כשלוש שנים. חבר סידר לו עבודה ב"מובינג" - העברת תכולת דירות ממקום למקום. בהתחלה הוא היה מרוצה לנסוע ברחבי ארצות הברית, לחרוש ממדינה למדינה ועוד להרוויח כסף. לאט לאט הגב התחיל לכאוב, היחס המשפיל מבעלי הדירות הוסיף גם הוא לתחושה שצריך לעשות משהו אחר, ומאז הוא עובד כנהג מונית.
גם אנחנו תרמנו משלנו, סיפרנו מעט על עצמנו ועל התרשמותינו מניו-יורק המדהימה כשבסיום הדברים אמרתי, "חבל רק שיש כאן כל כך קצת חנוכיות וכל כל הרבה עצי אשוח".
"אתם יודעים מה", הציע "העברית שלכם, הדיבורים על הדלקת נרות גרמו לי להתגעגע, לא רחוק מכאן ישנה הדלקת נרות מרכזית של חב"ד, אכפת לכם לעשות סיבוב? על חשבוני...".
כמובן שנענינו להצעה המפתה. וכך מצאנו עצמנו כעבור מספר דקות, מוקפים במאות אנשים, אל מול חנוכיה ענקית מרהיבה ביופייה.
החנוכייה הגדולה בעולם, כך נודע לי באותו הערב מוקמת זה שנים רבות בשדרה החמישית של מנהטן, על-ידי צעירי-חב"ד. היא מתנוססת לגובה של קצת פחות מעשרה מטרים - הגובה המירבי המותר על-פי ההלכה
בסיום טקס הדלקת הנרות לאחר ששרנו בצוותא "מעוז צור ישועתי", עלה לבמה רב מקומי, חלק מדבריו זכורים לי עד היום.
"כמי שגר תקופות ארוכות במקומות שונים בעולם" סיפר, "שמתי לב כי דווקא בנכר מרגישים המטיילים צורך לשוב אל שורשיהם. המניע להתקרבות אל הדת הוא אותו מניע שמביא את המטיילים הישראלים להתאגד באגודות ולנוע ביחד. החיפוש אחר המשותף - ומה יותר קל מלערוך טקסים שכולנו מכירים מבית אבא, מלשיר כמה שירים שכולם, אבל כולם שרו בגן הילדים - אבל דווקא אלו נועדו לפעמים לשבור מחיצות, להגדיר גבולות".
הקהל מסביב הנהן- כשהבטתי במשה, נהג המונית, ראיתי דמעה מבצבצת בזווית עיניו.
... אנחנו קבוצה גדולה של יהודים , בעלי מורשת משותפת, פזורים ברחבי העולם בערים אשר רחובותיהם מקושטים ... נחמד לראות את העצים, לחזות במתנות המיוחדות- אבל אין ספק שזה לא משלנו, זה לא גורם לנו להרגיש שייכים. אורם של נרות חנוכה, לעומת זה, כן."
בעצמי חשתי היטב את אותה תחושה עליה דיבר הרב באותו החנוכה, רחוקה מהבית, בלב ליבה של ניו יורק הקפואה - הרגשתי את נס החנוכה טוב יותר מאי פעם. הנה אנו שוב, מעטים מול רבים, ובכל זאת - אורנו לא כבה. אנחנו כאן. כאן, ובכל מקום בעולם מדליקים נרות חנוכה, שרים, מאוחדים ומפרסמים את גודל שמו.
