מאת הרה"ח זמרוני זליג ציק ע"ה - שליח אד"ש מה"מ לבת־ים - עיר הגאולה ומייסד האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה.

שלהבת הגאולה עולה מאליה

בשיחת הדבר מלכות של ש"פ בהעלותך תנש"א מדבר הרבי מלך המשיח שליט"א אודות העבודה של יהודי, שצריכה להיות מעין הדלקת המנורה – באופן של "שלהבת עולה מאליה".

בדרך כלל, מחנכים יהודי עם סביבה תומכת. מגיל רך עוטפים אותו בכרזות קודש ובעניני קודש, וההורים והמחנכים שלו משקיעים בו כוחות. אבל המטרה היא בסופו של דבר שהוא יגיע לכך מעצמו.

הסיבה לכך שאיננו רוצים להחזיק כל הזמן את הלהבה ולהדליק את הילד, אינה רק מחוסר זמן. פשוט, זו כל המטרה: אנחנו רוצים שהוא יגיע לשלב כזה של בגרות נשמתית, של "שלהבת עולה מאליה". הדברים כל כך חדרו בך, שאתה כבר מאיר מעצמך בלי להזדקק למישהו אחר.

בדיוק כמו שכאשר מלמדים ילד, בשלב כלשהו כבר לא מסבירים לו את הגמרא אלא מבקשים ממנו להכין את הקטע הבא לבד - על פי מה שהוא למד עד עכשיו, הוא צריך לנסות להבין מעצמו.

האור האלוקי חייב להיות מורגש!

בזה עצמו, מדגיש הרבי כיצד כל אחד ואחד משלוש החלקים שבמשפט מכיל הוראה בפני עצמה, כזו שמשתלבת עם ההוראה הכללית: "שלהבת", "עולה" ו"מאליה".

"שלהבת" - משמעותה חום ואור. עבודת ה' צריכה להתפשט, להאיר ולחדור בכל הסביבה כולה.

הן בתחום האישי שלו, בעבודת השם שלו – הוא עלול להקצות לעבודת השם שלו איזו שהיא פינה בנפש, אך שאר חלקי הנפש שלו שקועים ועסוקים בענינים אחרים. וכך גם ביחס לסביבה – ייתכן אדם שחדור כולו בעבודת השם, אך אינו מאיר את הסביבה. הוא עסוק רק בעצמו.

הציפיה של הקב"ה היא שנעבוד כ"שלהבת עולה מאליה". הנחת העבודה שלנו צריכה להיות, שבכל סביבתנו צריכה להיות מורגשת הנוכחות האלוקית.

מופרך אצלך? זה בדיוק היעד הבא...

יכולנו אולי להסתפק במצב סטטי. הגעתי למצב כזה בעבודת השם שבו דולק אור, ואם כן, עכשיו נדרש ממני רק לשמור על הסטטוס־קוו הזה. על כך באה המילה "עולה" - צריכה להיות כל הזמן עליה, ולא סתם עליה אלא כזו שלא בערך.

לדוגמא, אדם שהרגיל את עצמו שהמקסימום שלו הוא לימוד הגמרא. נניח שהוא הולך ומוסיף בלימוד הגמרא - ללמוד עוד שעה ועוד שעה... אולי אפילו יוסיף ויעמיק: לא רק רש"י, אלא תוספות... אבל כל זה נשאר באותה המסגרת, באותו תחום. הוא יוכל לטעון: "אתמול למדתי הלכה אחת, היום אלמד שתים, ומחר שלוש - יש כאן התקדמות!"

אבל התקדמות כזו אינה עליה באין ערוך, מדרגה לדרגה. זה כמו אדם שמהלך על אותו מפלס. אותו שטח. הוא יכול ללכת ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה - אבל נשאר באותו שטח, באותה רמה. גם לאחר כל ההתקדמות, עדיין נשארים תחומים שנראה לו שהם גבוהים מידי. 'זה לא עבורי', 'אני לא כלי לענין הזה', 'זה מופרך אצלי לגמרי!'

יהודי צריך לדעת שדוקא אותם תחומים שלמעלה מהבנתו והשגתו - הם בעצם היעד שלו! זה בדיוק יעד ההתקדמות והעליה, באין ערוך. דוקא לאותם מושגים חדשים, כאלו שהאדם מתפלא ולא מצליח להבין: "איך אני בכלל מעלה על דעתי להגיע אליהם?"...

זהו הפירוש "עולה", עליה שלא בערך.

שולחן־ערוך בטבעיות

וכל זה צריך להיות באופן של "מאליה", שיהודי "מרגיל את גופו הגשמי לקיים מצוות באופן של מאליה".

ישנו סיפור על אסיפת הרבנים שהתקיימה בתקופת אדמו"ר הרש"ב, בה השתתף גם האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור. בינו ובין אדמו"ר הרש"ב היה קשר של הערכה ויחס טוב מאוד. הממשלה העלתה כמה רעיונות לערוך שינויים שונים בתורה ומצוות, והרבנים - ובראשם אדמו"ר הרש"ב - סירבו לכל גזירה.

קרה שהממשלה העלתה הצעה שלא היתה נראית בעייתית במיוחד, ושאר הרבנים שקלו להסכים לה. אבל אדמו"ר הרש"ב מיד דחה את ההצעה על הסף. כששאל אותו האמרי אמת מדוע הוא שולל את הענין, השיב הרבי שכך הוא מרגיש...

האמרי אמת היה מופתע: "האם הרגשה כזו מספיקה בשבילך להחליט בנושא גורלי כזה?" והרבי השיב: "מגיל הבר־מצוה הרגלתי את גופי שינהג על פי השולחן ערוך, וכל דבר שמנוגד לשולחן ערוך - אני מרגיש רתיעה ממנו".

אנחנו מדברים על רבי. אבל על פי דרישת הרבי שליט"א מלך המשיח בשיחה זו, מתברר שכל יהודי יכול ברמה מסויימת להגיע לזה - שהגוף הגשמי שלו יקיים מצוות "מאליה".

וגם בעניני הרשות - ייתכן מצב שיהודי נתקל בדבר של חולין, ומרגיש מיד את המשיכה להשתמש בו להנאתו. אלא שאחר כך הוא נזכר בהוראת התורה שהכל צריך להיות לשם שמים, ו"קדש עצמך במותר לך", ואז הוא מתחיל לחפש את הדרך לנצל את הדבר לקדושה... אבל "שלהבת עולה מאליה" משמעה, שמיד כאשר יהודי פוגש ענין כלשהו מדברי החולין, אסוציאטיבית ומעצמו הדבר הזה מתקשר אצלו לפירסום גאולה ומשיח, להפצת אלוקות בעולם.

"מפני הציווי" או "עולה מאליה"?

כשמדברים על "שלהבת עולה מאליה", אי אפשר להתעלם מהדמיון הבולט והברור כל כך למצבנו כעת - לאחר ג' תמוז. הרבי שליט"א מלך המשיח בוחן אותנו ובודק - האם השלהבת כבר אחזה בנו, או שאנחנו עדיין רק מחכים שיאירו ויכוונו אותנו, ויאמרו לנו מה לעשות?...

על כך בדיוק זועק הרבי כבר בכ"ח ניסן תנש"א: מדוע הזעקה לא מגיעה מכל אחד ואחד מאיתנו, וגם כאשר צועקים - זה רק מפני הציווי?! כלומר, עדיין לא כולנו הגענו לשלב שבו אנחנו רוצים את הגאולה באופן פנימי, מצד עצמנו.

דוקא תקופה זו היא הזמן לגלות את השלהבת העולה מאליה. אמנם השלהבת היא "נר מצוה ותורה אור", הכל חייב להיעשות במסגרת התורה והמצוות; אבל בתוך מסגרת זו, יהודי צריך לחיות באופן של "שלהבת עולה מאליה". כאשר השלהבת בוערת ביהודי, הוא לא מחכה שיבואו לעורר אותו; הוא מעצמו יוזם פעולות, שיעורים ופירסום בשורת הגאולה.

(מתוך שיעור שנמסר על ידו, ונערך על ידי חברי מערכת מדקדקים נלב"ע בתוך הכנת הדברים לדפוס, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו).