דעת הרבי שליט"א בענין קבוצה

הנהלת הישיבה יסדרו את הענין בשנת ה´תשד"מ הודיעו לתלמידי הקבוצה שהם צריכים לחזור אחר ג´ חודשים, היות שצה"ל ביטל את ההיתרים למשך שנה שלימה, והנהלת הישיבה בארץ הקודש לא עשתה מספיק מאמצים לסדר את הענין. כשהודיעו על כך הבחורים לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, ענה הרבי: "אזכיר עה"צ". ולהנהלת הישיבות הורה דרך המזכירות, שבאם לא יסדרו את הענין - שכל אחד מחברי ההנהלה יגיש כתב התפטרות! (מפי ר´ מ.מ. שיחי´ גרונר) * * * "אם הוא לא היה פראי - לא היה לווה אלף וחמש מאות לירות" טוען הוא, שהוא עסוק! ולכך אין באפשרותו לעשות כלום, הוא עסוק באמירת חת"ת. לך תתדיין עם כ"ק מו"ח אדמו"ר - מדוע אינך חושב ממה היה כ"ק מו"ח אדמו"ר יותר מרוצה, מזה שתאמר חת"ת וממילא לא תעשה כלום בנוגע לבחורים שצריכים להגיע, או שכ"ק מו"ח אדמו"ר היה מרוצה יותר מזה שתאחר את החת"ת ותאמר זאת בלילה, ובינתיים לך לדבר חמש דקות שיקבלו את הבחורים המחכים לבוא מארץ ישראל. בינתיים מחכים שלושים, ארבעים, חמישים בחורים לבוא לכאן ללמוד פנימיות התורה. אַיי, הרי יכול להיות מעורב פניה שלא לשמה - מה זה עניניך?! יש תשובה של הרוגוצ´ובי שמישהו שאל אותו שיש לו שני תלמידים, אחד מסוגל ללמוד והשני אינו מסוגל כ"כ ללמוד, והוא שואל האם מותר לו לשלוח את התלמיד שאינו מסוגל כ"כ, כדי שיהיה מסוגל להתמסר לגמרי לתלמיד המוכשר. ענה לו הרוגוצ´ובי שאסור לו, פשוט ע"פ נגלה אסור לו לעשות זאת. אז מה נוגע לך שיכול להיות שמעורב שם פניה שלא לשמה?! אַיי, טוען הוא - התלמיד הרי בכל זאת פראי! - בטח שהוא פראי, לכן הוא עוד לא ראש ישיבה, אם הוא היה לא היה פראי - לא היה לווה אלף חמש מאות לירות כדי לנסוע מעבר לים! )משיחת ש"פ שמיני כ"ז אדר ה´תש"ל - הנחה בלתי מוגה(

תגובה לכל הודעות החדשות של הקטמונר

אכן דברי הרבי חוזרים על עצמם ממש בימים האלו. וכי כל הבנין החדש והעזרה שבאמת כל הכבוד שדואגים לנו. היא ע"מ לתת פרנסה למישהו? או לעזור לנו הת´? ובע"ה מהר מאוד לפני שבכלל נשים לב, יתוקן הכל.

"אם משה דיין נתן היתר יציאה . . .

"אם משה דיין נתן היתר יציאה . . . מותר לקבל את הבחור" ולכן שלחו אלי משם עם "שטורעם" היתכן שלאחר שכבר פעלו את כל הענינים, ולבסוף קבלו את ההיתרי-יציאה, הרי כשמגיעה השעה שצריך לענות תשובה מכאן, אומרים - לא! הוא אינו רוצה! אי אפשר לקבלו! שבין כל האנשים כאן אף אחד אינו עושה כלום. ישנם חמישים איש עם כל ה"אביזרייהו" ("מיט די גאנצע אביזרייהו"), וכשמגיעה השעה לעשות איזה דבר, אינם עושים זאת וזורקים את כל האשמה על אדם אחד, וחושבים שזהו חשבון צדק. מה שהוא טוען שהוא כלל אינו בעל הבית על זה, באמת אינך בעל הבית, אבל האם מחית?! עונה הוא שלא - שלא מחה כלל, וכך זה נשאר. טוענים שאין איפה לישון, אין כסף לתת להם לאכול, שמעו מעשה! ("איר הערט א מעשה!") בכל ניו-יורק אין מקום לישון! בכל ניו-יורק אין כסף לקנות את הפרוסת לחם שנותנים לאכול! זה לא יותר מכך שהם אינם רוצים לעשות כלום בנוגע לזה, אזי במילא אומרים תירוצים. וזה אינו עניין שצריך להתדיין עם בשר ודם, איתי או עם אחר, זה צריך להתדיין עם מייסדי הישיבה! מה ששואלים אותי מדוע אני צריך לדבר עם כעס ועם "שטורעם", היה אפשר לדבר בדרכי נועם ובדרכי שלום, שבאמת הרי הוא איש מנומס, אזי במילא היה צריך לדבר בדרכי נועם ובדרכי שלום, אבל מגיע זמן שזה מתפוצץ ובמילא מבטאים זאת החוצה ("מען רעדט דאס ארויס") ב"שטורעם". ויהי רצון שבשבת ויום-טוב יוכלו לדבר רק דברים טובים ודברים נעימים, וכאמור כמה פעמים, מנצלים אותי על דברים שלא אני הייתי צריך לדבר אודותם, לא אני צריך לדבר אודות לתת סדין או מגבת, לא אני הייתי צריך לדבר אודות ענין זה, וצריכים לדעת לבד שאם משה דיין נתן היתר יציאה ונתן לנסוע - מותר לקבל את הבחור! פשוט בלשון גסה ב"אותיות אמסטרדם" ("אין אמסטערדאמע אותיות"). (משיחת ש"פ שמיני כ"ז אדר התש"ל - הנחה בלתי מוגה)

עוד... מדעותיו של הרבי מלך המשיח שליט"א על הקבוצה

"כאשר הלך על מסירות נפש . . . ולא התחשב בשום דבר" בשעה שהוא נכנס לזה שיושב במשרד הבטחון, שזה לא ענינו לשלוח בחורים לישיבה, אלא ענינו הוא להגן על ארץ ישראל שגוי לא יוכל לנגוע ביהודי, ובדווקא לא להרשות לו לנסוע, אעפ"כ כשמגיעים אליו ארבעים וששה או ארבעים ושבעה בחורים שכולם בגיל הגיוס וצריכים להיות בארץ ישראל, אעפ"כ בשעה שאומרים לו שרוצים לנסוע ללמוד פנימיות התורה אז הוא נותן רשות, אע"פ שאחר כך יהיו לו צרות מהחברים שלו - היתכן שאתה נתת להם לנסוע! אעפ"כ בשעה שזה מגיע לעניין של פנימיות התורה הוא אומר שהוא אינו מתערב, לא שהוא יודע ע"ז והוא לא מתערב בזה, ובמילא אם הוא רוצה לנסוע נותנים לו היתר יציאה. איפה לא נותנים לו, ואיפה אומרים לו שלא יסע - מכאן! וכשצריך להגיע לכאן אומרים לו שלא רוצים לקבל אותו, וכל זאת כאשר הלך על מסירות נפש ולווה כל כך הרבה כסף, ולא התחשב בשום דבר, לא עם האבא ולא עם האמא, מכיון שהאבא והאמא לא רוצים שהוא ייסע. ובארץ ישראל לא חסר לו שום דבר, יש שם מספיק ישיבות, גם ישיבות שלומדים בהם פנימיות התורה, וכשמגיע לכאן הוא נקרע, והוא יודע שהוא יקרע, מכיון שכאשר הוא יבקש סדין, לא יתנו לו, ואעפ"כ הוא מתעקש שהוא רוצה לבוא. וכאשר שואלים אם אפשר לבוא לכאן - אומרים להם שלא נותנים להגיע! נו, שישגשגו שם בלימוד התורה, ושם ילכו מחיל אל חיל בלימוד התורה. וכמו שאומרים על "וזהב הארץ ההיא טוב", ש"אין כתורת ארץ ישראל". אבל איך אתה יכול לומר לו שאינו יכול להגיע?! אין כסף - אדרבה אתה יכול להרוויח עליהם כסף, לך תסתובב ותאמר שלוקחים תלמידים מעבר לים, אזי תרוויח כסף על כל אחד מהם. ואם אח"כ חסר עוד כסף, תוציא את הכסף מכיסך הפרטי ותביא אותם לכאן על אחריותך, וכפי שרואים שלעניניו הפרטיים שנוגעים לו הוא מוצא עצה, ומדוע כאן אין הוא עושה כלום?! (משיחת ש"פ שמיני כ"ז אדר התש"ל - הנחה בלתי מוגה)