“אתה בחרתנו” חסידי

“אתה בחרתנו” חסידי הרב יהושע דובראווסקי לפני מספר שבועות, התפרץ הר-געש רדום, ולבת השנאה לחסידי חב”ד, תורת חב”ד ונשיא חב”ד - גלשה בדמות מאמר-שטנה ארסי בעתון הידוע ההתקפה המבישה של אלו אשר אין להם בעולמם מלבד דגל-המשטמה לכל דבר שריח חסידות נודף ממנו - עומדת בניגוד קוטבי למסירות-הנפש החסידית למען כל יהודי באשר הוא הסופר החסידי הידוע, הרב יהושע דובראווסקי, מציג זה לעומת זה את הניגודים, וירא הקהל וישפוט - מאמר ראשון בסדרה - צודק מי שיחשוב כי למאמר שלפנינו יש עוקץ “גזעני” משהו. אך מה לעשות, לא מעט דברים נכונים ואמתיים נראים כגזענות. הנה, תראו עד כמה העולם אינו מסוגל לסבול את ה”אתה בחרתנו”היהודי; ולא פחות מזה - אותו עולם, בינו לבין עצמו, לא ממש יכול לכפור בנכונותה של אותה אמירה, למרות המחאה הרעשנית שהוא מביע נגדה (ולצערנו, למקהלה הגויית הזו מצטרפים בקביעות כמה קולות יהודיים). וזאת, משום שה”עולם” פשוט לא מסוגל להבין או להכיר בעובדה, שהתודעה הגלומה ב”אתה בחרתנו” היהודי, אין בה לא טעם ולא ריח של לאומנות בצורתה המוכרת בעולם. אין בה התנשאות הנלוית ל”גאוה הלאומית” בלשון עם ועם, ואף אין ניתן לזהות אצל יהודים רגש כלשהו של “שישו בני מעי” כתוצאה ממנה. וכי כיצד יכול גוי להבין, את הרגש המורכב המפעם בלבו של יהודי האומר ביום-טוב את הנוסח של “אתה בחרתנו”: ביחד עם הגאוה והשמחה במילים “אתה בחרתנו”, באות המילים הלוחצות והתובעניות “וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך”, שזוהי הרי התכלית וה”עסענץ” - נקודת התמצית - של אותו “בחרתנו”, ובבת-אחת מרגיש היהודי כבעל-חוב שעדיין לא פרע את חובו... לגויים היו מאז ומתמיד “משקפיים”אחרות, מלאות אבק ושריטות של אנטישמיות, דרכם ראו את מה שרצו לראות ב”אתה בחרתנו”. כך היה זה עוד בימי הבראשית של הבחירה האלוקית, כאשר יעקב אבינו משיג ב”תחבולה ערמומית” את “ברכות אתה-בחרתנו” (ושונא ישראל הראשון, עשו’קע, היה סוף-סוף מוכרח להודות, כי אכן יעקב הוא טבעת ההמשך בשלשלת האבות) -כבר אז ראו את התוצאות הפרקטיות של אותה בחירה עבור יעקב ובניו, בחייו כבהסתלקותו. דהיינו: בריחה בפחדי-מות מחרבו של עשו, הרפתקאות בלי-סוף במחיצת ה”דוד” לבן הארמי, ושוב מפגש מלא אימה מול עשו הרשע (וכפי שחז”ל מספרים, אמר יעקב לעשו: ראה, כיצד נתקיימו בי ברכותיו של אבא...). ועומדות אומות-העולם ומשתאות על המשך מהלך הדורות של העם הנבחר: הנה, עשו “העשוק והמרומה” מקבל מיד בית לאומי לו ולבניו - את הר שעיר, ולאחר מכן את “משמני הארץ”של ארץ אדום - וכל זאת, ללא גלות, ללא חיי-נדודים. גם הילדים המיוחסים של עמון ומואב לא נזקקו אף למאמץ קל שבקלים -וכבר קיבלו לידיהם ארץ רחבת ידים. אך מה קורה כאשר הגזע הנבחר והמבורך, בני ישראל, אמור לקבל את נחלתו, את אותה ארץ קטנטונת אשר הבטיח ה’ לאברהם בברית בין הבתרים? כאן הסיפור נהיה קצת ארוך: לכל לראש עליהם לעבור את “מתוה בין-הבתרים” - יסורי גלות ארוכה כעבדים במצרים, לא מעט נופחים את נשמתם ולא זוכים לראות בשמחת השחרור; לאחר מכן - “טיול” בן ארבעים שנה במדבר הגדול והנורא. וכאשר סוף-סוף מגיעים לארץ המובטחת, לא חולף זמן ארוך -ושוב: לגלות! לאחר עליית גולי בבל חולפת תקופה קצרה אף יותר מהראשונה, וכבר - צא, צא עם ישראל לגלותך! ועוד איזו גלות! כמה ארוכה, כמה קשה, כמה נוראית. והגוי-עשו מגרד בפדחתו ושואל: רגע, האמנם זהו העם המכריז “אתה בחרתנו”? ועוד בטרם יקבל תשובה על שאלתו הראשונה, כבר מטרידה אותו עובדה לא פחות מוזרה: בו בזמן שמאותם עמים ש”הסתדרו היטב” - אדום, עמון ומואב -לא נשאר שריד ופליט, הרי דווקא עם ישראל הנרדף והמעונה, המיטלטל בין גזירות ומיתות משונות וטובל בנהרות של דם - נשאר באורח פלא חי וקיים! יהודים חשים בכך את התוכן העצמי והפנימי של “אתה בחרתנו”; אך גם העולם מייחס לתופעה זו הסבר מיסטי - חוט בלתי נראה הנמשך מהשמים לעם ישראל, ומהוה את סוד-הקיום של “חבל נחלתו”. כללו של דבר, מציאותו של היהודי מעוררת אצל האומות חוסר-הבנה מוחלט ובלבול חושים. אמנם, אין זה מסוג ה”אנו-בחרתנו’איזם” מבית-היוצר של עשו, אך בכל אופן, יש כאן תופעה חריגה ויוצאת-דופן, שאם תרצה או לא - ההסבר היחיד והאכן לא-מתקבל-על-הדעת נעוץ באיזו בחירה שמיימית. ובאמת, כיצד ניתן לצפות שאומות-העולם ירדו לפשר היחודיות היהודית המרתיעה ממש בחוסר ההגיון שלה: עם ישראל התחיל את ההיסטוריה שלו באחד שהושלך לכבשן-האש בשל אמונתו - ומאז ואילך חולפות עוד אלפי שנים של יסורים ושמדות המגיעות לשיאן (או לנקודת-השפל) בהשלכתם של ששה מליונים לכבשונים רק משום היותם יהודים!!! אותה מבוכה גויית מתעצמת לאין שיעור ומגיעה למסלול של התנגשות עצמית, בשלב בו עליהם לתרגם את השקפתם על “הבעיה היהודית”- למילים פרקטיות וליחסים של יום-יום. אותה סתירה מובנית, בה ה”אתה בחרתנו” הוא תכלית העולם והבריאה כולה, ובו בזמן מתנכר עולם זה כל כך לנזר בריאתו ומעוניין לכלותו -גורם ליהודים להצטייר בעולם בצורה דו-מימדית וכמעט דו-פרצופית: העולם גם מקנא ביהודים, וגם מבטל אותם; גם מעלה על נס את חכמתם של היהודים, וגם עושה מהם עפר ואפר; היהודים הם גם האדוקים הגדולים ביותר, וגם פורקי העול המשוחררים ביותר (הכל כמובן בעיני האומות); הם גם המאמינים הראשונים והאמיתיים, וגם ראשוני הוגי-הדעות הכפרניים; הם גם העשירים ביותר וגם האביונים; גם המהפכניים וגם האדישים לגורלם; הם גם האמנים, המוזיקאים והיוצרים המעולים ביותר -ולדעת אחרים בדיוק הפוך. וכך הולכת ונמשכת לה רשימת ההפכים והסתירות, הכפילויות והדו-משמעויות, ולא תהא גוזמא לומר שאורכה של הרשימה - כאורך הגלות... עד כאן - אודות החלק “הפחות גרוע” בעולם הגויי, אותו חלק אשר האנטישמיות השורשית כוסתה בו מפני סיבות שונות, והוא מחשיב את יחסו ליהודים כיחס אובייקטיבי. - אי שם בפנים הרי ידועה קביעת חז”ל המובאת ברש”י על התורה: “הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב” - הלכה! עשו שבכל דור שונא את יעקב-היהודי שבכל דור (גם המצב הטוב יחסית באמריקה, הנעדרת כמעט כליל אנטישמיות ציבורית, סיבתו העיקרית אינה “מחסור” בחומר-גלם אנטישמי בשוק האמריקאי, כי אם רק: חסד אלוקי פלאי).- ברם, כפי שרש”י מדגיש מאוחר יותר, גם אצל עשו ישנו רגע אשר חרף שנאתו העמוקה ליעקב, מתעוררים אצלו רגשות חיוביים כלפיו -כך גם בעולם הגויי: בזמנים וחלקים מסויימים, האנטישמיות כמו “רדומה” ואינה חושפת את טלפיה. במקומה מגיעים המבוכה והבלבול, המבטאים יחס כאילו אובייקטיבי ורגשות פסבדו-סימפטיים. אך בימי אפילה בהם השנאה מקלקלת השורה, הרי אותם גויים המשלים את עצמם כאילו אין הם שונאים מתמול שלשום, ולטענתם רק “עמדת ביקורת אובייקטיבית” בפיהם כלפי יהודים ויהדות -גויים שכאלה הם בבחינת “חצי צרה”. האסון הגדול הוא מאותם “עשו’ים” המקיימים בהידור את ההלכה “שונא ליעקב” הממלאה את כל ישותם, מחשבותם ורגשותיהם. מקרים פתולוגיים כאלו אופיניים להמן’ים והיטלר’ים שבכל דור, ושום “נימוק” או סיבה - גם אם מנפנפים בהם - לא מכסה על השנאה החייתית. וכאן ברצוני לחזור לנקודת ההתחלה, לרעיון שללא ספק יואשם כ”גזעני”, גאוותני ומי-יודע-מה. אבל -נכון לחלוטין לעניות דעתי. דהיינו (רך, כאן המתנגד הטיפוסי יקפוץ מעורו!): כשם שיהודי בולט ביהדותו בין הגויים - כך גם בולט חסיד חב”ד בחסידותו בין יהודים (נו, בוודאי, “להבדיל אלף אלפי הבדלות”). הדבר מיוסד על הפירוש החב”די העתיק למלים “אשרינו מה טוב חלקנו וכו’”: אשרנו - שאנו יהודים ולא גויים; מה נעים גורלנו - שאנו חסידים ולא מתנגדים; ומה יפה ירושתנו - שאנו חסידי... (הצלחתם להשלים את המשפט?). באורח די דומה ליחסם של הגויים “הפחות גרועים” ליהודים - יחס מבולבל ומלא סתירות - כך גם, להבדיל, ישנו יחס “פחות גרוע” של חוגים יהודיים מסויימים כלפי חסידי חב”ד (כאן הביטוי “פחות גרוע” הוא רק בשם המושאל - שכן בפנימיותו כל יהודי הוא טוב בתכלית): מעריכים אותם ומבטלים אותם, רואים בהם מעלות נפלאות ומחפשים ומוצאים בהם חסרונות, הם מצטיירים גם כבעלי-ממון וגם כקבצנים, גם כאנשים מיושבים וגם כפראי-אדם, מקנאים בהם וסולדים מהם. הכל ביחד. נעזוב לרגע את החישוב עד כמה אנשי-חב”ד ואנשיה משקיעים כוחות, “בגוף בנשמה או בממון” - כדי לעזור ליהודים בכל קצוי תבל; לא רק ברוחניות, אלא גם פשוט בגשמיות - כמה אנשים חבים את חייהם הפיזיים לליובאוויטש ופעולותיה. נותיר לרגע בצד גם את השאלה הכאובה:כיצד יתכן, איפוא, שעדת חב”ד נותרת כה מנודה ומבודדת בעיני חלקים כה גדולים בציבור היהודי ואפילו החסידי. שאלה, אגב, שכוחה יפה גם ביחס ל”עם לבדד ישכון” כולו - דמיון מדהים כבר אמרנו? ברם - וגם בזה משתקף ה”עולם גדול”ב”עולם קטן”- ה”אתה בחרתנו” החב”די אינו ממשפחת “שישו בני מעי”, ואין לו אפילו קירבה רחוקה לרגשי התנשאות והתרברבות כלפי אחרים. ה”אתה בחרתנו”הזה התבטא בגורלם של חסידי חב”ד, בהותירם כלוחמים יחידים כמעט עבור התורה והיהדות ברוסיה הסובייטית, ועד היום - כשלוחי התורה והיהדות בפינות הנדחות ביותר של העולם כולו. כל זה אצל חסידי חב”ד הוא דבר המובן מאליו - כפי שאומרים היהודים יוצאי פולין: “כמעשה” -ולעד ולעולמי עולמים ימשיכו ללכת בדרכם החסידית-שורשית, דרך רחבה הסלולה ע”י רבותינו נשיאנו ומונהגת לפרטיה ע”י מורה-הדרך, נשיא דורנו. אלא, שישנו חוג מסויים, אשר היחס והרגש שלו כלפי חסידי חב”ד דומה בצורה מעוררת פלצות (להבדיל?) לשנאה הכבושה של הגרועים בשונאי ישראל. מה זו אין לה שום בסיס הגיוני - אף השנאה של אותו חוג אינה מיוסדת על ענינים של טעם-ודעת. אין לה אפילו נימוק קלוש של “מנהג אבותיהם בידיהם”, לאחר שכבר לפני יותר ממאה שנים, התנערו גדולי ליטא - הגאונים מוולוז’ין ובריסק - מה”חרם” האומלל שהוטל על החסידים. ידידותם העמוקה עם גדולי החסידות הוכיחה עד כמה רחוקים הם מסגנון בוטה של התנגדות שהומצא על ידי עמי-הארצות ומחרחרי ריב. לא קראתי את מאמר השטנה ב”יתד”, שיצא בהתקפה מרושעת על חב”ד ונשיא חב”ד. לא קראתי ולא אקרא! אך כפי ששמעתי, היה זה מצבור של רעל כנסייתי, קנאות חשוכה ומטורפת, ושנאה כה תהומית ומוחלטת המזכירה רק את התבטאותו של בלעם הרשע: “לו יש חרב בידי”... שוב התעוררה לה שנאה מתנגדית ישנה, כזו שכבר היתה מוכנה ומזומנה (בעבר הרחוק והקרוב) להפליא מכותיה ביהודי חסידי עד שתצא נשמתו. ב”אדיקות דתית” שבשמה הועלו יהודים על המוקד, מוכנים שכירי החרב של ה”יתד” להעלות באש כל אשר בשם חסיד חב”ד יכונה (תודה לא-ל, רק בלשונם וקולמוסם, בלית ברירה). אהה! אפילו העולם הנוצרי כבר מתבייש היום בכזו רצחנות “דתית”, בפרט לאחר השואה. מה רוצים מהאנטישמיות באירופה, מחוליות הטרור הפלסטיני? וכי מדוע עליהם לכבוש את שנאתם ליהודים, כאשר בבני-ברק ובנותיה לא מוכנים להפרד מהשנאה ליהודים אחרים ומן המשטמה כלפי נשיא ישראל. קשה מאוד לשבור את חומת השנאה העיוורת, ולהכניס לראש הליטאי המצומצם, אשר ילד חב”דניק, בחור “תמים” חב”די, וכל שכן חסיד חב”ד מבוגר, מכיל בעקב-רגלו יראת-שמים, אמונה שלימה ואהבת ה’, יותר מכל ה”גדולים” הפופולריים בבני-ברק. בקשר לכך ברצוני לציין כאן מספר עובדות, אשר ה’ יודע ועד על נכונותן ואמיתותן - והם רק טיפה מן הים. אחת מתארת ילד חב”די, השניה עוסקת בבחור, והשלישית באברך חב”דניק טיפוסי. הכרתי אותו אישית - חברי לספסל הלימודים בישיבת חב”ד ברוסיה, והוא היה כבן ‎13-14‏ כאשר אירע עמו הסיפור דלהלן. הוא אכל ארוחה בשרית, וכאשר חלפו “רק” כמה שעות שכח וטעם מאכל חלבי. הוא לא הספיק לאכול הרבה, בקושי כמה נגיסות -ותיכף נזכר שלא עברו שש שעות שלימות מאז שאכל בשר. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער, עד כדי כך, שהוא נקט בכל האמצעים כדי להקיא את מה שאכל. מדובר כאמור בנער צעיר, ממש ילד, בעיצומם של שנות הרעב והמלחמה, והייתה זו משימה לא פשוטה “לפעול” על הבטן שתפרד ממעט המזון שהוכנס אליה. לא אכנס כאן לפירוט קוסמטי של הדרכים בהם נקט כדי להפטר מהמטען הלא-רצוי שרבץ בקיבתו, אך יש לציין כי הם הוכתרו בהצלחה מירבית, ובסופם הוא היה נקי לא רק מהטעימה החלבית אלא גם מכל הארוחה הבשרית שקדמה לה... לחברי ירדה אבן גדולה מהלב, אך אבן קטנה עדיין נשארה - אותה ניסה להוריד בתפילת מנחה בדמעות שליש. גם בכך לא שקטה רוחו הנסערת, והוא ניגש מאוחר יותר למשפיע כדי לבקש “תיקון” על העבירה... יכולני להעיד, שאותו בחור כלל לא היה מהבטלנים, “חניוק’עס”, הוא היה בחור תוסס וחבר’מאן שמבין ענין. הסיפור השני עוסק בבחור שבפירוש לא החזיק את עצמו כירא-שמים או חסיד גדול. הוא היה כבר מחוץ לישיבה והלך לעבוד כדי להתקיים. אלא שה-נ.ק.וו.ד. דווקא חשב שהוא ירא-שמים יתר על המידה - והושיב אותו ב”חד גדיא”. וכידוע אשר “לשבת” ברוסיה - פירושו לשבת. לקראת חג הפסח שלחה לו משפחתו לכלא חבילת מצות. כמיטב המסורת ההומאנית-הרוסית, נמסרה לו החבילה לאחר חג הפסח... אותו בחור הצליח במאמצים על-אנושיים להשיג כמה קוביות סוכר ומספר ביצים. עליהם ערך את ה”סדרים” ומהם ניזון במשך החג כולו. ניתן לתאר איפוא באיזו מלחמה עצמית עיקשת זה היה כרוך, יום אחר יום, שעה אחר שעה. אך זו עדיין רק ההקדמה. מכיוון שהמשטר הרוסי ידוע בדאגתו הרבה לתנאים סניטריים הולמים אפילו לאסירים, הונהג בכלא אשר מים לצריכה אישית ירוכזו בחבית גדולה שהכילה רק מים רתוחים (הלוואי...) וכל אסיר יקח ממנה עם הכלי שלו מים לשתיה. אותו בחור ידע, אשר כל האסירים תוחבים את כלי החמץ שלהם בחבית -ומים אחרים הרי לא היו בנמצא - ולפיו לא באה אפילו טיפת מים כל משך חג הפסח!... הוא סיפר לי את זה כמשיח לפי תומו, בלי שום ניד-עפעף שירמז כי הוא מתכוון כאן למעשה גבורה מיוחד. הסיפור הבא כבר עוסק באברך שהיה מחשובי החסידים, “עובד” שנהג להתפלל שעות ארוכות ולעסוק בחשבון הנפש בקריאת-שמע שעל המיטה שעות ארוכות. היה זה בשלהי ימי המלחמה העולמית, בסמרקנד המורעבת והתשושה. אני הקטן ובחור נוסף למדנו בדירתו. אנו, התלמידים, לא סבלנו מהרעב, כי השתדלו לדאוג עבורנו לפת-לחם. אך אותו אברך באותה תקופה עדיין סבל מחרפת רעב “במיטבה”. זה היה בשבת. התפללנו שחרית ומוסף, אכלנו “סעודת שבת” דלה, וישבנו על ספר אצלו בדירה. הוא עדיין היה בעיצומה של התפילה, מולנו ריצדו האותיות בספר - אך היינו מרותקים בלי משים לתפילתו הלבבית שהמיסה את השומע. החסיד סיים סוף-סוף את תפילתו, ועל השולחן ערכה זוגתו את סעודת השבת: כמה חתיכות של “לעפיאשקע” (מין מאפה אוזבאקי), וקערת סלק מגורד עם בצל מטוגן. זה היה ה”דגים” ה”צ’ולנט” ה”בשר”וה”קומפוט” גם יחד. ואז הבחנתי לפתע: על הסלק בקערה הייתה מונחת חתיכת קליפה של בצל. אשתו הסירה אותה והוא הבחין בכך. ראיתי אותו מגרד את מצחו המקומט -והבנתי תיכף מדוע: הוא חשש שבזה עברה על איסור “בורר” בשבת... הוא עשה קידוש על חתיכות הלחמניה, ונשאר מהורהר לרגע. כשעמדה להגיש לו מן הסלק, אמר לה: לא, היום תאכלי מזה לבד... ומי שטעם את יסורי הרעב, יכול להבין אלו כוחות נפש עצומים היה צריך לגייס כדי לוותר על המנה הזו בשל חשש כה קלוש. הבה נראה אם יצליחו להצביע לי לכל-הפחות על אחד מראשי-הישיבות המתנגדים, שאצלו בא לידי ביטוי כזה רגש עמוק של יראת-שמים, הידור במצוות ואמונה איתנה בה’ ובמשה עבדו. ואגב, כל “גיבורי” הסיפורים דלעיל - חיים כיום בברוקלין, לאורך ימים ושנים טובות, ולא מלוים אותם לבית-הכנסת בתהלוכת ריקודים... משום שבעולם החב”די, כזו מסירות-נפש היא מטבע מהלך, ואם באנו באמת לתאר את כל סיפור חייהם - היינו נדרשים לכמה כרכים עבי כרס. אם לרגע קט ישתחררו לבלרי היתד מכבלי שנאתם, מן הסתם יבינו מדוע כזו מסירות-נפש הירואית מעולם לא הביאה כל אותם חסידים לרגש של “שישו בני מעי” מתנגדי - זאת משום שבכל לבם ונפשם מרגישים הם, שאין זה בכחם העצמי ואין זו פעולתם האישית, כי אם “הנשיא בתוכם” וכוחותיו האלוקיים האצורים בקרבם. לא יזיק להם לזכור, כי אנשי היבסקציה הארורה היו מומחים מהם בהרבה בעשיית לעג וקלס מחב”ד. גם לטענותיהם ה”אובייקטיביות” (כולל שק-הזבל הממוחזר נגד “משיחיזם” כביכול), הייתה תדמית הרבה יותר רצינית מאשר התוצרת בפיקוח “הועדה הרוחנית” בבני-ברק - אך הזמן הראה, כפי שאומרים ברוסיה, שצוחק מי שצוחק אחרון. וכשם שהקב”ה עזר, וכל ה”אידיאולוגיה”היבסקית הוכנסה לבית-הקברות של ההיסטוריה, כך גם לא ירחק היום, ויהודים יזכו להפטר אחת ולתמיד משנאתם וקנאותם של אוייבי החסידות בדורנו. “אוייביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו”. מתוך מאמר שהופיע בעיתון אלגעמיינער זשורנאל המשך בשבוע הבא בעזהי”ת.