שיחות ומאמרי דא"ח מאת אד"ש מה"מ על פרשת השבוע!

ב"ה. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! מוצש"ק פרשת וארא,כ"ד טבת ה´תשס"ג(יום הילולת כ"ק רבינו הזקן נ"ע) לע"נ הת´יוסף יצחק בן דוד דגן ע"ה לרפואת הרבנית חנה שתחי´ בת שיינדל פיזם בקשר עם היום הבהיר והקדוש כ"ד טבת החל היום והמציין את יום ההילולא של כ"ק רבינו הזקן והגדול נ"ע, ברצוני לאחל לכל אחיי החסידים כאן בפורום ובכלל, ולכל ציבור אנ"ש ה´ עליהם יחי´ שבוע טוב ומבורך בשורות טובות וברכה והצלחה רבה בכל המצטרך בגו"ר, ושנזכה תיכ"ף ומי"ד ממ"ש להתגלותו של מלכנו הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני בשר בגאולה האמיתית והשלימה, שיוליכנו מהרה קוממיות לארצנו הקדושה "ארץ אשר תמיד עיני ה´ בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" לעיה"ק ירושלים תובב"א, לבניין ביהמ"ק השלישי "מקדש א-דני כוננו ידיך" ועד לקודש הקודשים, אמן כן יהי רצון! כמידי שבוע הנני מביא לפורום כאן את המדור האישי שלי על פרשת השבוע. לאילו מביניכם ששאלו מה מטרת המדור וכו´, אם כן מטרת המדור היא להביא אליכם התמימים חומר מלוקט ומתומצת ככל האפשר ובשפה השווה לכל נפש בלי פשייטעלעך מתוך עשרות שיחות רבות ונבחרות של הרבי שליט"א על פרשת השבוע, כחומר עזר למבצעים(ניתן להדפיס את המאמרים)וללימוד אישי דרך האתר, ובכלל לכל ציבור הגולשים כאן באתר באשר הם, המבקשים לדעת וללמוד אודות פרשת השבוע מזווית ראייה חסידית-חב"דית, מאת הרבי מלך המשיח שליט"א. פ ר ש ת ו א ר א: ~~~~~~~~~~~~~~~~~ צריך לזעוק ולהאמין: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. פרשתנו פותחת בתשובת הקב"ה למשה רבינו על הטענה שהלה השמיע כלפיו בסוף הפרשה הקודמת פרשת שמות. משה אמר שם כזכור:"למה הרעותה לעם הזה!... מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך"(שמות ה,כב). על כך משיב הקב"ה בתחילת פרשתנו:"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"(שם ו,ג), וכפי שמפרשים חז"ל:"חבל על דאבדין ולא משתכחין"(שמות רבה ו,ד. מסכת סנהדרין קיא,א. הובא בפירש"י שמות ו,ט). - הרבה ניסיונות נתנסו האבות ולא הירהרו אחר מידותיי. כל דבר אשר נכתב בתורה מטרתו להנחות את היהודי בחייו ובעבודתו את קונו. התורה נמנעת בד"כ מלדבר אפילו בגנותה של בהמה(מסכת פסחים ג,א על סמך הפסוק בבראשית ז,ב "ומן הבהמה אשר איננה טהורה". וראה מסכת בבא-בתרא קכג,א), ואילו כאן היא מספרת על דבר שלכאורה אינו לשבחו של משה רבינו. מכאן ברור איפוא, שהדבר נחוץ בכדי ללמדנו הוראת-דרך בחיינו. ב. משה רבינו, אשר זכה לגילוי השכינה, ודאי ידע על דרכם של האבות. אין ספק כלל שהוא ידע, ברוח נבואתו כי האבות לא הירהרו אחר מידותיו של הקב"ה. הוא עצמו כש"כ גם עמד בדרגה הגבוהה מזו של האבות, וברור שהייתה בו אמונה שלימה בקב"ה ובצדקת דרכיו. אעפ"כ עמד וזעק:"למה הרעותה לעם הזה!". בתורת החסידות מבואר(ראה לקוטי תורה במדבר צא,ד)שמדרגתו של משה הייתה מדרגת החכמה, ואילו האבות היו בדרגת המידות - חסד,גבורה,תפארת. במידות(ברגשות)ישנה נטייה לקבלת עול, ואילו השכל שואף להבין. זוהי הסיבה שהאבות לא הירהרו אחר מידותיו של הקב"ה, ואילו משה עמד ושאל וביקש להבין, שכן מצד החכמה והשכל(של הקדושה!), התבקשה כאן הזעקה הגדולה:"למה הרעותה". ג. מדבר זה אנו יכולים ללמוד לקח כפול: מצד אחד עומדת תשובת הקב"ה, שאפילו שכשהיהודי נמצא בשעת צרה עליו לאמץ את תכונתם של האבות ולא לשאול קושיות. כשעומדים לקראת הגאולה, שאותה מוביל הקב"ה בכבודו ובעצמו, אין מקום לשאול שאלות כלל, אפילו כשהמצב נראה קשה מנשוא. מצד שני נשארה בתורה גם טענתו של משה רבינו, ואף בה יש לקח נצחי. כשיהודי נמצא בגלות, ובפרט בסוף הגלות, בעקבתא דמשיחא, כאשר החושך הרוחני מכסה את הארץ, עד כדי בילבול מוחלט בין אור לחושך ובין טוב לרע - צריכות להיות בתוכו שתי מגמות נפשיות: מצד אחד עליו להיות חזק באמונתו בקב"ה, שהכל בא לטובה ושדווקא מתוך החשיכה הזאת תבוא הגאולה; אך מצד שני, מצד החכמה האלוקית, צריכה לפרוץ מפיו הזעקה: למה?! עד מתי?! לתבוע ולדרוש את הגאולה בפשטות. ד. זעקת היהודי לבורא ית´ אינה ח"ו סותרת את האמונה. מצד השכל, הבוחן את הנעשה בכלים שלו צריכה לפרוץ זעקה משוועת:"למה הרעותה לעם הזה!". כך רוצה הקב"ה, שהשכל יגיב כפי שמתקבל אצלו, כפי האמת שלו. ויחד עם זאת צריכה לגבור אצל היהודי תכונתם של האבות, שלא להרהר ח"ו אחר מידותיו של הקב"ה, וזהו מצד כח האמונה שביהודי. היהודי נדרש לחיות עם שתי התנועות הנפשיות האילו - מצד אחד אמונה שלימה ובלתי-מעורערת, ומהצד השני זעקה מעומקי נפשו:"אנו רוצים משיח עכשיו". (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך ג, עמ´ 854; שיחת פרשת וארא תשמ"ג) ארבע לשונות של גאולה: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. בתחילת פרשתנו(ו,ו-ז)מצווה הקב"ה את משה רבינו לחזור ולבשר לבני-ישראל את בשורת הגאולה. בשורה זאת נאמרה בארבע לשונות של גאולה:"והוצאתי","והצלתי","וגאלתי","ולקחתי". ולזכר ארבע לשונות אלו תיקנו חז"ל(תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י´,הלכה א. בראשית רבה פרשתנו פח,ה. שמות רבה פרשתנו ו,ד ועוד)לשתות בליל-הסדר ארבע כוסות של יין. נשאלת מכאן השאלה, מדוע איפוא אנו מציינים את ארבע לשונות הגאולה דווקא ע"י כוסות יין ולא ע"י המצה, שהיא למעשה עיקר הסדר, ואנו לוקחים דווקא שלוש מצות ולא ארבע? ב. משיב על כך הרבי שליט"א: שגם שלוש המצות קשורות ללשונות הגאולה, אלא שעניין המצה קשור רק לשלוש מתוך ארבע הלשונות, ואילו השלימות של כל ארבע הלשונות יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא באמצעות היין ולא ע"י המצה. וכאשר מתבוננים בארבע לשונות הגאולה רואים מיד, ששלוש מתוכן עוסקות בגאולה ממצרים" "והוצאתי","והצלתי","וגאלתי". הלשון הרביעית - "ולקחתי(אתכם לי לעם)" - אמורה לא על עצם היציאה ממצרים אלא על מתן התורה, שהרי במעמד זה לקח אותנו הקב"ה להיות לו לעם. ג. קיימות כאן בעצם שתי דרגות כלליות ביציאה ממצרים. הדרגה הראשונה - עצם היציאה מהגלות. בני-ישראל מצד עצמם, עדיין לא היו ראויים לגאולה(ראה צרור המור,בוא יב,מ ועוד). הם היו שקועים עמוק בתוך טומאתה של מצרים, והקב"ה נגלה עליהם ברגע האחרון וגאלם(לשון ההגדה:"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו´"). לאחמ"כ התחיל השלב השני, שבו החלו בני-ישראל להתעלות ולהתקדש בכוחות עצמם. כאן כבר הופיעה העבודה העצמית שלהם, שבאמצעותה התכוננו(ונעשו ראויים)לקבלת התורה. בזכות ההתקדשות הזו שלהם, התעלו והזדככו, עד אשר בהגיעם לקבלת התורה במעמד הר-סיני הפכו ראויים לתואר "גוי קדוש"(שמות יט,ו). לזה רומזת הלשון הרביעית - "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים". ד. זהו גם ההבדל המהותי שבין המצה ליין: המצה היא ´לחם עוני´(דברים טז,ג), והיא מסמלת את מצבם של בני-ישראל במצרים. כשם שבמצה עצמה אין טעם, כך עבודתם של בני-ישראל במצרים לא הייתה מתוך טעם והשגה - המעידים על דרגה רוחנית מסויימת - אלא שכל-כולה באה מלמעלה מצד הקב"ה עצמו. בדרגה זו ישנן רק שלוש לשונות של גאולה - "והוצאתי","והצלתי","וגאלתי". אולם היין, שיש בו טעם, מסמל שלימות גבוהה יותר בעבודת-ה´, שבה כבר ישנה התעלות אישית ודרגה רוחנית גבוהה, הבאה לידי ביטוי באמצעות העבודה. לכן דווקא ביין עצמו מתבטאות ארבע לשונות הגאולה, ובכללן "ולקחתי", המכוונת כנגד מתן התורה על הר-סיני. זו הסיבה שאנו לוקחים בליל-הסדר דווקא שלוש מצות - כנגד שלוש הלשונות הראשונות של הגאולה - ורק היין הוא כנגד ארבע לשונות הגאולה. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך כו, עמ´ 43) התמורה לסבל הגלות: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. לאחר שבסוף הפרשה הקודמת פרשת שמות זועק משה רבינו לקב"ה:"למה הרעותה לעם הזה!"(שמות ה,כב) - באה תשובת הקב"ה בתחילת פרשתנו:"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי ה´ לא נודעתי להם. לכן אמור לבני-ישראל אני ה´, והוצאתי אתכם... וידעתם כי אני ה´"(ו,ב-ז). הכוונה הפשוטה של דברים אלו היא, שהקב"ה מרגיע את משה רבינו שאל לו לדאוג שמא הקב"ה לא יקיים את הבטחתו בנוגע לגאולת בני-ישראל, והקב"ה מודיע לו, שעכשיו הגיע המועד לקיים את הבטחתו לאבות. אולם עדיין לא מובן עניינה של ההקדמה, הממעטת לכאורה בערכה של ההבטחה לאבות("ושמי ה´ לא נודעתי להם"). ב. דבריו אלה של הקב"ה הם תשובה לשאלתו של משה, מדוע בני-ישראל צריכים לסבול כל-כך בגלות מצרים. הקב"ה בתשובתו, אינו מסתפק בעצם הודעתו על הגאולה הקרובה, אלא מסביר את סיבת הצרות הנוראיות של הגלות. וזה מה שאומר הקב"ה למשה:"וארא אל אברהם וגו´" - פירושו של דבר: אמנם התגליתי אל האבות, והם זכו לגילוי שכינתי, אבל היה זה רק ב"א-ל שדי" - התגלות מוגבלת ומצומצמת. שכן ידוע ששם ´ש-די´ בא ממשמעות "שאמרתי לעולמי די"(מסכת חגיגה יב,א - הובא בתורה אור פרשתנו נו,ג); כלומר, הגבלה וצימצום של האור האלוקי. זהו הגילוי שזכו לו האבות, גילוי מוגבל ומצומצם, ואילו "שמי הוי´ה לא נודעתי להם" - הם לא זכו להתגלות הבלתי מוגבלת המתבטאת בשם הוי´ה. ג. אולם עתה עומדים בני-ישראל לזכות לגילוי הגדול של שם הוי´ה - "וידעתם כי אני הוי´ה", ולכן יש צורך לעבור את קשיי הגלות, כדי לזכות להתגלות כה רבה ועצומה, שאפילו האבות לא זכו לה, עליהם לעבור את ההכנה המיוחדת של הגלות. גלות מצרים הייתה למעשה שלב מקדים למתן-התורה על הר-סיני, כפי שאמר הקב"ה למשה:"בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה"(שמות ג,יב. וראה פירש"י שם). כל התכלית של הגלות הייתה לאפשר את ההתגלות הגדולה בהר-סיני. לכן כדאי היה לסבול את סבל הגלות, ובלבד לזכות להתגלות של הקב"ה בכבודו ובעצמו - "וידעתם כי אני הוי´ה". ד. ייחודו של שם הוי´ה בכך, שהוא מוגדר למידה ה´אמיתית´(בלשון רש"י שמות ו,ג)של הקב"ה. אמת במהותה אינה משתנית. על-כן דברים אשר נובעים מהתגלות שם הוי´ה הינם נצחיים ובלתי-משתנים, כפי שנאמר בפסוק:"אני הוי´ה לא שניתי"(מלאכי ג,ו). גם בעבודתו האישית של כל אדם וב´יציאת מצרים´ הפרטית שלו - יציאה ממיצרי הגוף והיצר - עליו לחתור למידה האמיתית - לדברים קבועים ובלתי-משתנים. המבחן האמיתי שאדם צריך להציב לעצמו הוא, אם במעמדו הרוחני יש בו קביעות שלמעלה משינויים, שאז הרי זו הוכחה שהגיע לדרגה אמיתית בעבודת-ה´. רק כאשר מגיעים לכך, יודעים שיצאנו באמת מ´מצרים´. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך לא,עמ´ 23) להפוך את המים לדם: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. אחת הסיבות להיותה של יציאת מצרים לנושא מרכזי ביהדות(עד אשר מזכירים אותה בכל יום בתפילה(ראה שו"ע אדמוה"ז הלכות קריאת שמע סימן סז,סעיף א)היא, שבמימד הרוחני-נפשי של האדם, יציאת מצרים היא בעצם תהליך יום-יומי בחיי האדם(ראה תניא פרק מז). ´מצרים´ היא מלשון ´מיצרים´, הם כל אותם המגבלות והמעצורים שקיימים בכל אדם. עליו לחולל בכל יום מחדש מעין ´יציאת מצרים´ - לצאת ולהשתחרר מאותן הגבלות ומאותם ´מיצרים´ ולהעניק לנשמתו האלוקית חירות וחופש להתבטא עפ"י שאיפותייה האמיתיות. פרשתנו מספרת על ראשיתה של יציאת-מצרים, ומזה אנו יכולים ללמוד את הדרכים שבאמצעותן ניתן ואפשר ´לצאת ממצרים´ גם במישור הרוחני-נפשי. ב. המכה הראשונה שהונחתה על המצרים הייתה מכת דם - כל המים אשר במצרים נהפכו לדם. מזה אנו מבינים, שהצעד הראשון להשתחרר ממצרים הוא בהפיכת ה´מים´ ל´דם´. ´מים´ מסמלים(ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד,הלכה ב)קרירות, רוגע, היעדר התלהבות. לעומת זאת, דם מסמל חמימות, התלהבות ולהט. וזהו הדבר הראשון שאומרים ליהודי:רצונך ´לצאת ממצרים´? רצונך להשתחרר מהמגבלות הכובלות את נפשך? - בראש ובראשונה עליך להפוך את ה´מים´ ל´דם´: במקום קרירות החדר לתוכך חום, התלהבות, להט. ג. יכול יהודי לטעון: לשם מה הוא צריך התלהבות, הרי גם בהיעדר התלהבות הוא יהודי טוב. מקיים את המצוות, לומד תורה, נזהר מלעבור על איסורי התורה. מה אם כן חסר בחייו? על כך משיבים ליהודי, שהקרירות היא אבי-אבות כל רע. משמעותה האמיתית של הקרירות, היא שהדברים אינם מעניינים באמת את האדם. כולנו רואים, שכאשר מדובר בדבר שבאמת מעניין אותנו וקרוב לליבנו, אין אנו נשארים קרים כלל וכלל. הקרירות מסמנת או יותר נכון מסמלת שהגישה הכללית של היהודי לענייני תומ"צ היא "כמצוות אנשים מלומדה"(לשון הפסוק ישעיה כט,יג), עשייה יבשה וטכנית של דברים, ומצב זה הוא ראשיתה של הידרדרות. על-כן הצעד הראשון בשיחרורה של הנפש ממגבלותייה הוא סילוק הקרירות והאדישות והבאת חום והתלהבות במקומן - בלימוד התורה, בתפילה, בקיום מצוות ובעבודת ה´ מתוך שמחה והתלהבות, בזריזות ובחמימות, ממש כפי שאנשים מתייחסים לענייני העוה"ז המעניינים אותם. ד. אחד הביטויים המעשיים לכך הוא נושא ההידור במצוות. כשיהודי עובד את ה´ מתוך קרירות, הוא מסתפק במזוזה פשוטה ובזוג תפילין זולות, בתפילה מקוצרת ובהקפדה מינימלית על כשרות. בסה"כ הוא רוצה לצאת ידי חובה, ולשם כך מספיק גם המינימום. אבל כשיהודי עובד את ה´ בחמימות ובהתלהבות, הוא משתדל להדר במצוות - להשיג את התפילין והמזוזות הטובות והמהודרות ביותר, את הציצית הנאה ביותר, את סידורי הכשרות הבטוחים ביותר, כי הוא עושה זאת מתוך אהבה וברצון. זה איפוא הצעד הראשון בתהליך ה´יציאה ממצרים´, וכך מגיעים בסופו של דבר לגאולה פרטית שלימה, ומהגאולה הפרטית - אל הגאולה ע"י משיח צדקנו. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך א,עמ´ 119) שליחות אלוקית בלי תוספות: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. כאשר סירב משה ללכת אל פרעה בטענה:"הן ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה"(שמות ו,ל), ענה לו הקב"ה:"ראה נתתיך אלוקים לפרעה ולאהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה"(שם ז,א-ב). רש"י מפרש, שמשה נצטווה לומר לפרעה פעם אחת כל שליחות, בלשון המקורית(לשון-הקודש)ששמע זאת מפי ה´, ואז יתרגם אהרן את דבריו לשפה המצרית ויוסיף במידת הצורך הבהרות והסברים. נשאלת כאן השאלה, לשם-מה היה צורך שמשה עצמו ידבר אל פרעה? אם ממילא אהרן מסביר ומטעים את הדברים בשפתו של פרעה, מהי התועלת אם כן בדיבורו של משה, שאת לשונו אין פרעה מבין? ב. משיב על כך הרבי שליט"א שאת ההסבר לכך ניתן למצוא בפירש"י על המילים "נתתיך אלוקים לפרעה"(שם ז,א). מפרש רש"י:"שופט ורודה, לרדותו במכות ובייסורין". כלומר, תפקידו של משה היה לא רק למסור דברים לפרעה, אלא לשמש "שופט ורודה". חיוני היה שהוא ידבר, כי דבריו של משה - אף שפרעה לא הבינם - הם אשר שיברו את מצרים. כאשר מצרים עומדת במלוא תוקפה, אין אפשרות להכניעה בדברי-טעם. אפילו צדיקים אינם יכולים לעמוד בפנייה במצב שכזה(ראה אור התורה וארא עמוד רלא. ד"ה "ראה נתתיך" תרל"א, תרע"ז, תשט"ז. פלח הרימון וארא עמוד סד), כפי שאמרו חז"ל:"אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו"(מסכת ברכות ז,ב. מסכת מגילה ו,ב). רק הקב"ה הכל-יכול, מסוגל היה להכניע ולמגר את מצרים. כח זה העניק הקב"ה למשה - "נתתיך אלוקים לפרעה". כשהוא דיבר אל פרעה, הדבר הזה היה בכוחו האלוקי של הקב"ה. ג. לכן ובהמשך לדברים הייתה צריכה להיות כאן פעילות משולבת. תפקידו של משה הוא להכות את פרעה ברוח ה´ אשר בו. מבחינה זו לא הייתה משמעות לעובדה שפרעה לא הבין את דבריו. ההיפך הוא הנכון: הכח האלוקי הזה בא לידי ביטוי דווקא כאשר משה דיבר בלשון-הקודש. בדיוק באותן המילים שקיבל מהקב"ה. וזה הדבר ששבר את עוצמתו של פרעה. אבל מכיוון שבכל-זאת צריך היה פרעה לדעת מה דורשים ממנו, היה צורך שאהרן יתרגם את דברי משה ללשונו ויטעימם לפי הבנתו. שילובם של שני הדברים האילו הוא אשר הכניע את פרעה והביא לשיחרורם של בני-ישראל. ד. הרבי שליט"א מסכם את דבריו בשיחה זו באומרו שדורנו זה הוא הדור האחרון של הגלות, הדור של ´עקבתא דמשיחא´. גם עלינו מוטל התפקיד לשבור את תוקף הגלות ולבוא אל הגאולה. כאשר יהודי מביט סביבו ורואה לעיניו את החשיכה הרוחנית הגדולה, הוא עלול להיבהל ולחשוב שאין בכוחו לגבור עלייה. על כך אומרים לו, ששבירת הגלות אינה נעשית רק בדרכים טבעיות, אלא בכוחו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ודאי שצריך לפעול בדרכי-נועם ובדרכי-שלום, אבל מאחורי הדברים הרכים והנעימים צריכה להיות תקיפות אלוקית, שיונקת את כוחה ממשה רבינו של הדור, כך יוצאים מהגלות "ביד רמה" ובקרוב ממש. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך טז, עמ´ 69) הכל בשביל ישראל: ~~~~~~~~~~~~~~~~ א. פרשתנו מספרת על המכות שהביא הקב"ה על מצרים. בפשטות, המכות ניתנו כעונש למצרים על אשר העבידו את בני-ישראל ולא הסכימו לשלחם. אך נוסף על כך מציינת התורה מטרה עמוקה יותר:"וידעו מצרים כי אני ה´, בנטותי את ידי על מצרים"(שמות ז,ה). המצרים ופרעה בראשם, לא האמינו בה´, והמכות נועדו ליידע אותם על מציאותו של הבורא ית´ ועל כוחו הגדול. רבי יצחק אברבנאל מסביר(אברבנאל על התורה שמות ט,טז), שפרעה כפר במציאות ה´, בהשגחתו הפרטית וביכולתו לחולל ניסים שלמעלה מדרך הטבע. המכות שהובאו עליו ועל עמו שברו את כפירתו בכל שלושת ההיבטים שלה: שלוש המכות הראשונות הוכיחו לו את קיום הבורא ית´: שלוש הבאות לימדוהו על השגחתו הפרטית של הבורא ית´: ושלוש המכות האחרונות המחישו לו את ניסי ה´ העל-טבעיים. ב. אולם כאשר מתבוננים בהסברים ובנימוקים שמביאה התורה אודות מכות מצרים, מגלים סיבה נוספת - להודיע לעם-ישראל את גדולת ה´:"למען תספר באזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצרים... וידעתם כי אני ה´"(שמות י,יב). מכאן אנו למדים איפוא, כי המכות נועדו גם בשביל ישראל - כדי שהם יידעו את ה´. וכדברי רש"י:"הקב"ה מביא פורענויות על האומות... כדי שישמעו ישראל וייראו". היבט זה דורש הסבר. וכי לא די במטרות הקודמות - להעניש את המצרים ולשבור את כפירתם - עד אשר צריך למצוא סיבה הקשורה דווקא בהכרה בגדולת הבורא ית´ שהביאו המכות לעם-ישראל?! שואל הרבי שליט"א. ג. מסביר הרבי שליט"א שהדבר קשור במטרת הבריאה כולה. חז"ל(ראה פירש"י ריש פרשת בראשית. וראה גם מדרש תנחומא(באבער)שם יו"ד. אותיות דר´ עקיבא אות ב)אומרים, שהבריאה כולה נבראה "בשביל ישראל ובשביל התורה". לכן גם פרטי הבריאה והאירועים השונים המתחוללים בה חייבים להיות קשורים ישירות לעם-ישראל ולתורה ולהביא להם תועלת. משום כך לא די היה בהענשת המצרים ובשבירת כפירתם, אלא חייבת להיות למכות מצרים גם תועלת ישירה בגילוי כבוד ה´ לעם-ישראל. רק כאשר פעולת המכות הגיעה גם לעם-ישראל, והן הגבירו בקרב בני-ישראל את ההכרה בגדולת ה´ - או-אז הגיעה מטרת המכות לשלימותה. ד. דבר דומה לכך אנו מוצאים גם בהפטרת השבוע אותה נקרא בעזהי"ת בבתי-הכנסת בשבת הקרובה. שם מסופר על נבואת יחזקאל בדבר החורבן שיביא הקב"ה על מצרים. גם שם מופיע המוטיב של "וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה´"(יחזקאל כט,ו). ועם זאת אין הקב"ה מסתפק בכך, אלא מוסיף:"ביום ההוא אצמיח קרן לבית-ישראל ולך אתן פתחון-פה בתוכם, ויידעו כי אני ה´"(שם כט,יח). גם כאן אנו נוכחים לדעת, שהשלימות של העונש למצרים היא דווקא מתבטאת כאשר הדבר מביא תועלת לעם-ישראל. ונוסף על כך: באותם הימים ההם האמינו רוב בני-ישראל בנביא יחזקאל, ואעפ"כ מחולל הקב"ה מלחמה בין שתי ממלכות אדירות, בכדי שגם המעטים שבתוכם אשר פיקפקו בנבואת יחזקאל יאמינו בנבואתו "וידעו כי אני ה´". (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך לו, עמ´ 33) ויכוח המקלות והתנינים במצרים: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. פרשתנו מספרת, שכאשר משה ואהרן עמדו ללכת לפרעה, אמר הקב"ה למשה, שאם יבקש פרעה "תנו לכם מופת"(שמות ז,ט), כי-אז עליו לומר לאהרן להשליך לפני פרעה את מטהו, והמטה יהפוך לתנין. כך אמנם עשה אהרן, אך פרעה קרא לחכמים ולמכשפים ואף הם השליכו איש את מטהו "ויהיו לתנינים"(שם ז,יב). אולם בסופו של דבר "ויבלע מטה אהרן את מטותם". כל העניין הזה המתאר את השלכת המטות והפיכתם לתנינים דורש הסבר, אך בראש ובראשונה עלינו להבין את עניין הנס של בליעת מטות המכשפים ע"י מטה אהרן - נשאלת מכאן השאלה מניין הגיע הנס הזה, שהקב"ה לא הזכיר אותו כלל בדברו אל משה? ב. מתיאור הדברים בתורה נראה, שהמופתים והמכות לא באו אך ורק כדי להעניש את מצרים, אלא מטרתם הייתה לשבור את התנגדותם של המצרים לקב"ה. בתורת החסידות מוסבר(ראה ד"ה "ויאמר גו´ קח את מטך גו´ יהי לתנין גו´" - תורה אור פרשתנו(סוף עמוד ד ואילך). מאמרי רבינו הזקן תקס"ה(חלק א)עמוד קפח ואילך. אור התורה פרשתנו(כרך ז)עמוד ב´תרו ואילך), שהשקפת העולם המצרית הייתה, שאין לקב"ה השפעה ושליטה על מציאות העולם העכשווית. לדעתם, העולם לאחר שנברא נתון באופן מוחלט למרותם של כוחות הטבע ולא לקב"ה. את ההשקפה הזאת שיבר הקב"ה ע"י המכות, שכל אחת ואחת מהן ניפצה צד מסויים באידיאולוגיה המצרית. כהקדמה כללית למכות ולרעיונות הגלומים בהן בא נס בליעת המטות. ג. אהרן מסמל בעימות הזה את צד הקדושה, ומטהו מסמל את הכח האלוקי הנובע מהקדושה. התנין לעומת זאת סימל את מצרים, ככתוב:"מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו"(יחזקאל כט,ג). באמצעות המטה הנהפך לתנין הראה אהרן לפרעה, שמציאות התנין, כלומר מציאותה של מצרים, נובעת בעצם מהקדושה. מנגד פרעה הלך והביא את חכמיו ומכשפיו שהציגו עמדה נגדית והראו, כי גם מטותיהם נהפכים לתנינים. בכך אמרו, שלמצרים יש מקורות כח משלה, ואין היא מקבלת את כוחה רק מהקדושה. ד. על כך באה תשובתו של הקב"ה:"ויבלע מטה אהרן את מטותם". בכך הבהיר להם הקב"ה, שכל מקורות הכח של הסטרא-אחרא אינם אלא אשליה בלבד, ואין להם שום קיום אמיתי לעומת הקדושה כלל. בכך למעשה, הראה הקב"ה לפרעה ולחכמיו, שאין ברשותם שום כח וכי שליטתו של הקב"ה חלה ותופסת גם עליהם. הייתה ההקדמה שגרמה לשבירה כללית בציר המרכזי של תפיסת העולם המצרית. לאחמ"כ באו עשר המכות ושיברו באופן הדרגתי אחת לאחת את כל אותן עשר המדרגות שבטומאת מצרים. ה. מפרטי הסיפור בתורה בפרשתנו ניתן ללמוד מספר כללים בעבודת-ה´. כאשר באים אל הזולת, יש לבוא אליו באהבה ובחיבה. כפי שנהג אהרן:"אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"(מסכת אבות פרק א משנה יב). אך בעבודה החינוכית נתקלים לפעמים באדם שנמצא בשפל המדרגה, עד שאין כל ברירה אלא לשבור את הרע שבו בכח. יש לזכור איפוא, שפעולה מסוג שכזה צריכה להיעשות ע"י "מטה אהרן" - מתוך אהבת-ישראל אמיתית, מבלי שיתערבו בתוכה נטיות רעות אישיות. דבר נוסף: כשצריך ´לבלוע´ את מציאותו של הזולת, יש לעשות זאת ע"י המטה ולא ע"י התנין. ההבדל בין מטה לתנין הוא, שהמטה מסמל קור-רוח, איפוק לעומת התנין המסמל כעס והתרגשות. כלומר, צריך להוציא את הרע מהזולת בקור רוח, ללא כעס והתרגשות, מבלי להרגיש את המציאות האישית - כמו מקל יבש בלבד. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך כו, עמ´ 49) לשבור את העקשנות: ~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. המכה הראשונה שהכה הקב"ה את מצרים הייתה מכת דם. כשהקב"ה מצווה את משה על המכה, הוא פותח ואומר:"כבד לב פרעה, מאן לשלח העם"(שמות ז,יד). ונשאלת כאן השאלה, מה מבקש הקב"ה לומר בזה למשה, הלא הוא כבר הודיע לו קודם לכן באומרו:"ואני אקשה את לב פרעה... ולא ישמע אליכם פרעה"?(ז,ג-ד). משה רבינו כבר יודע שסירובו של פרעה לשלח את בני-ישראל נובע מהעובדה שהקב"ה הקשה את ליבו. הקשיית הלב עצמה באה כעונש על אשר פרעה התריס כנגד הקב"ה, ולכן נגזר עליו להתנגד לרצון ה´ כדי שיקבל את עונשו. אבל מאחר שמשה כבר יודע זאת, איך ייתכן לומר שהקב"ה מנמק לפניו את מכת הדם בכך ש"כבד לב פרעה"? ב. מבאר זאת הרבי שליט"א באומרו כי המפתח להבנת הדברים טמון בפירוש רש"י. רש"י מפרש את המילה ´כבד´ כתואר בפני עצמו ולא כפעולה של הכבדה. כלומר, ליבו של פרעה היה ´כבד´ מצד עצמו ולא רק משום שהקב"ה הכבידו. היו כאן איפוא שני גורמים מקבילים: האחד ליבו של פרעה היה ´כבד´ מצד עצמו, והייתה בו קשיות-עורף טבעית, שגרמה לו להתנגד לרצון ה´; והשני הקב"ה הכביד עוד יותר את ליבו, כדי להקשותו אף יותר מטבעו העקשני. ג. תכונה זו של כבדות הלב מכונה בתורת החסידות ´קליפת פרעה´(בכל הבא לקמן ראה אור התורה בוא עמוד רמו ואילך. שם(כרך ח)עמוד ב´תתקב). האותיות ´פרעה´ מרכיבות גם את המילה ´הערף´(ראה לקוטי תורה ושער הפסוקים להאריז"ל פ´ וישב(מ,א). לקוטי תורה ריש פרשת שמות. ובכמה מקומות), כלומר קשיות-עורף. משמעותה של תכונה זו - עקשנות בלתי-הגיונית, הגורמת לאדם להתנגד אפילו לצד שכלו ולרגשותיו. דבר זה גם מרומז במילה ´כבד´. ידוע(ראה זוהר חלק ב קנג,א. זוהר חדש רות(פ,א))שכוחותיו של האדם מתחלקים בכללות עפ"י שלושה איברים ראשיים: מח(שכל), לב(רגש), כבד(כח הביצוע). סדר הדברים הנכון הוא, שבתחילה חושב האדם על הדברים ומגיע למסקנה שכלית כלשהי; אח"כ הוא מפתח בליבו רגשות לעניין זה; ומתוך השכל והרגש יורדת ההחלטה לפסים של ביצוע. אולם כאשר "כבד לב פרעה", כאשר ה´לב´ נהפך ל´כבד´ והנחישות הביצועית באה במקום השכל והרגש, כי-אז לפנינו עקשנות לשמה. ד. עקשנות זו של ´קליפת פרעה´ יכולה להופיע אצל כאו"א ולהפריע לו בעבודת-ה´. כנגדה יש להשתמש ב´עקשנות´ של קדושה, היא קבלת-עול. על היהודי לקבוע בנפשו קבלת-עול מלכות שמיים, שאינה תלוייה בשכל וברגש במצב נפשי כלשהו. היהודי מקבל את עולו של הקב"ה וממלא את רצונו בכל תנאי ובכל מצב. כח זה היה למשה רבינו. על-אף חכמתו וגדולתו, היה משה בטל בתכלית לקב"ה(ככתוב:"ונחנו מה"(בשלח טז,ז-ח. ועוד). כשהדברים נגעו לרצון ה´, הוא הניח הצידה את הבנתו ורגשותיו והתמסר בתכלית למילוי הרצון העליון. לכן דווקא הוא היה יכול להכריע את העקשנות של פרעה. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך לא, עמ´ 28) להשיג את הניצחון השלם: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. רוב המכות שהיכה ה´ את מצרים, נמשכו במשך שבוע שלם(חוץ ממכת חושך שנמשכה שישה ימים, ומכת בכורות שהתחוללה ברגע אחד). רש"י מסביר(שמות ז,כה ד"ה "וימלא")(וראה גם עפ"י המדרשים: שמות רבה פרשה ט,יב תנחומא פרשתנו יג(תנחומא באבער יד). ועד"ז בדברים רבה פרשתנו ז,ט. מדרש תהילים(שוחר טוב)עה"פ עח,לח(וכן בהוצאת באבער שם). בפיוט של ר´ אלעזר הקליר(הובא בבחיי כאן): ירח ימים כו´ שלושה חלקים כו´ ורביעית כו´. אבל מובן שצריך לבאר את הטעם למה העדיף רש"י לשון זה מלשון חז"ל בכל המדרשים הנ"ל), שכל מכה בכללותה נמשכה חודש: בשבוע הראשון התחוללה המכה, ובשלושת השבועות הבאים היה משה מעיד ומתרה בפרעה על המכה הבאה. ניסוח זה של הדברים מעורר כביכול תמיהה. לכאורה מתאים היה לפרש, ששלושת השבועות של ההתראה שייכים למכה הבאה, שהרי ההתראה הייתה על המכה שתבוא. אולם רש"י מפרש להיפך - ששלושת השבועות של ההתראה על המכה הבאה, מצטרפים לשבוע של המכה שהייתה, ונחשבים הם כחודש שבו היכה ה´ את מצרים באותה מכה! ב. כאן אנו למדים את משמעותן העמוקה של אותן ההתראות. מטרתן הייתה לא רק לשמש כאזהרה על המכות שיבואו, אלא הן היו גם כחלק מהמכה הקודמת. מטרת המכות הייתה כפי שכבר הוזכר בשיחות הקודמות לשבור את גאוותו של פרעה, להפחידו ולייסרו. להתראות אלו היה אם כן תפקיד חשוב. כאשר מיד עם סיום המכה מתייצב משה רבינו לפני פרעה ומתרה בו על המכה הבאה, יש בעצם ההתראה כדי להוסיף עוצמה למכה שזה עתה נסתיימה, ובכך נמשכה למעשה פעולת השבירה שהחלה באותה מכה. ג. כך ובאותו האופן היה גם לפני מכת דם: התורה מספרת(שמות ז,י ואילך), שעוד בטרם החלו המכות, נשלח משה אל פרעה וחולל לעיניו ולעיני חרטומיו את מופת המטה שהנפך לתנין(ראה באחת השיחות הקודמות). ואז מיד למחרת, כאשר רישומו של המופת עדיין היה חקוק בלב פרעה, הגיע אליו משה בשנית כדי להתרות בו על מכת דם. לקראת שליחות זו ציווה ה´ את משה:"והמטה אשר נהפך לנחש תיקח בידך"(שם טו ואילך). זאת, כדי להמחיש את הקשר בין אותו המופת לבין ההתראות הבאות. כאשר רישומו של המופת עדיין היה עז ולאח"כ מגיעות התראות נוספות, ההתראה מחזקת את עוצמת המופת שאירע ואף מגבירה אותו. ד. פרעה מסמל את ההתנגדויות שהיהודי נתקל בהן בעבודת-ה´. המכות מסמלות את המלחמה שהיהודי מנהל כנגדן. וכאן אנו רואים, שלא די בעצם המכה, אלא יש לשבור את החלק ה´מנגד´ לגמרי ולהגיע לניצחון גמור. בתורת החסידות מוסבר שהשאיפה לנצח נטועה ומושרשת בעומק הנפש, ולכן המלך מבזבז את אוצרותיו ואוצרות אבותיו בכדי לנצח במלחמה. ומאחר שמלכות השמיים משולה למלכות הארץ("מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", זוהר חלק א, עמ´ קצז,א), הרי כך גם נוהג הקב"ה בכבודו ובעצמו - כדי להביא לידי ניצחון המלחמה, הוא מוציא את כל הכוחות הגנוזים ונותנם ל´אנשי המלחמה´, הלא הם אנחנו היהודים. אלה אם כן הכוחות הגדולים שניתנו לנו, בני הדור של "עקבתא דמשיחא". ע"י כך שאנו עומדים בתוקף מול כל אותן ההתנגדויות וההפרעות, אנו משיגים את הניצחון השלם והאמיתי בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך לא, עמ´ 34) הניסים שבתוך הטבע: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. המכה השישית שהביא הקב"ה על המצרים הייתה מכת שחין. מספרת התורה:"ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים"(שמות ט,יא). בפשטות הסיבה לכך היא, שהואיל והמצרים היו נגועים בשחין, התביישו(רמב"ן עה"ת)לבוא ולעמוד לפני משה רבינו. אולם קשה בכל זאת לקבל שזהו הטעם היחיד, שכן גם במכות אחרות, כגון צפרדע וכינים, הוכו החרטומים בעצמם, ובכל-זאת לא מצאנו ש"לא יכלו לעמוד לפני משה". עלינו לומר אם כן שחוסר היכולת שלהם לעמוד לפני משה במכת השחין נבע מסיבה רוחנית עמוקה יותר, בשל העובדה שהמכה הזאת סתרה לגמרי את כל תפיסת עולמם. ב. בהבאת המכות על מצרים היה ברצונו של הקב"ה לא רק להעניש את המצרים, אלא גם ובעיקר להודיע להם "כי אני ה´"(שמות ז,ה. ועוד). דבר זה נעשה בשלבים: במכות הראשונות עדיין ניתנה לחרטומים האפשרות לחקות את המכות. אח"כ באה מכת כינים, שאותה החרטומים כבר לא יכלו לחולל, ואז נאלצו להודות:"אצבע אלוקים היא"(שם ח,טו). יחד עם זאת, במכות הללו, כדי שתבוא המכה נדרשה פעולה מצד האדם(משה או אהרן), החרטומים אמנם הודו שזהו נס, אך היו עלולים לטעון שזה מעין כישוף, שהרי ככלות הכל, בן-אדם חולל את המכה. ואז העלה הקב"ה את רמת הניסים של המכות, והביא ערוב ודבר, מבלי לשתף בהן שום פעולה מצד משה ואהרן. כאן כבר לא היה שום פתחון-פה לחרטומים, והם הודו בפה מלא שזה בא מה´. ג. והנה הגיעה מכת השחין, ובה הראה הקב"ה שני הפכים בעת ובעונה אחת - טבע ולמעלה מן הטבע כאחד. במכה זו ציווה הקב"ה על משה רבינו לעשות פעולות טבעיות, אשר יניחו מקום לטעות, כאילו המכה באה עפ"י דרך הטבע: לזרוק פיח כבשן כדי שיתפזר בכל מצרים ויגרום לאבעבועות. ועם זאת ראו במוחש בכל פעולה ´טבעית´ שיש בה ניסים על-טבעיים לחלוטין. וכך אומר המדרש:"נס גדול נעשה בשחין"(תנחומא וארא,יד. שמות רבה פרשתנו יא,ה), שכן אפילו חץ אינו מהלך מאה אמה, ואילו פיח הכבשן התפזר על-פני כל מצרים. וממשיך המדרש:"ועוד נס גדול היה בשחין... ועוד נס אחר", והמדרש מונה ומפרט את הניסים שנעשו במכה זו. ד. זה היה ייחודה אם כן של מכת שחין - החיבור בין הטבעי לעל-טבעי. מצד אחד נטל משה רבינו פיח כבשן, שכאשר הוא חם ולוהט, יש בכוחו לגרום לאבעבועות, אבל הפיח הזה כבר לא היה חם. הוא זרקו השמיימה, כאילו בכך הוא מפזרו בדרך הטבע, אבל הוא התפזר בכל מצרים למעלה מדרך הטבע לגמרי. ועוד כהנה וכהנה ניסים על-טבעיים. בכך הוכיח הקב"ה, שגם בפעולות טבעיות לגמרי מצוי כוחו העל-טבעי. דבר זה היה למעלה מיכולת קליטתם של חרטומי מצרים, ולכן "לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה". (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך לו, עמ´ 26) שרידי החטא ושרידי העונש: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. פרשתנו עוסקת במכות שניתכו על המצרים. לאחר שפרעה קיבל מכה, היה הוא מתחרט על אשר מרד בה´ ומבטיח לשלח את עם-ישראל. במכת הברד, למשל, הייתה תשובתו שלימה לכאורה: חרטה על העבר - "חטאתי... ואני ועמי הרשעים"(שמות ט,כז). וקבלה על העתיד - "ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד"(שם,כח). הקב"ה קיבל את תשובתו:"ויחדלו הקולות והברד, ומטר לא ניתך ארצה"(שם,לג). מה היה אם כן כוחה של תשובה זו? שואל הרבי שליט"א, ומשיב שעל כך ישנן שתי דיעות, הבאות לידי ביטוי בשני הפירושים שמביא רש"י על המילים "לא ניתך": פירוש אחד - "לא הגיע, ואף אותן(טיפות)שהיו באוויר, לא הגיעו לארץ". לפי פירוש זה, המטר לא התבטל לחלוטין, אלא נשאר תלוי בחלל ולא ירד על הארץ. פירוש שני - "לא הוצק לארץ"(במובן של יציקה,התכה), ולפי פירוש זה, האדים שבאוויר לא נעשו כלל לנוזל, ומציאות המטר התבטלה לחלוטין. ב. ההבדל בין שני הפירושים הללו אינו הבדל לשוני בלבד, אלא טמונות כאן שתי תפיסות עולם שונות האחת מהשנייה על מהות תשובתו של פרעה. מכת הברד הייתה עונש על עיקשות ליבו של פרעה, והפסקת המכה באה בעקבות תשובתו. וכאן נשאלת השאלה, באיזו מידה היה כח בתשובתו - אם עד כדי מחיקת המכה באופן מוחלט, או שהיה בכוחה רק למנוע את יכולת פגיעתה הקשה. ידוע, שעונש אינו אלא תוצאה ותולדה של החטא. כפי שנאמר:"תייסרך רעתך"(ירמיה ב,יט. שער התשובה(לאדמו"ר האמצעי) חלק א ו,ג. וראה גם שם נ, סוף עמוד ב) - הרע עצמו מייסר וגורר עימו את העונש. לכן, אם התשובה על העוון מושלמת ומוחקת כלל את העבירה - מתבטל לחלוטין גם העונש. אך אם התשובה אינה יכולה למחוק את החטא לחלוטין - גם הייסורים, הנובעים כתוצאה מהחטא, אינם מתבטלים לגמרי. ג. מבחינה זו ישנו הבדל גדול בין תשובה של יהודי לתשובה של "בן-נח". כאשר הקב"ה בחר בעם-ישראל במעמד הר-סיני, הוא יצר בנשמתו של כל יהודי קשר עצמותי עם התורה ומצוותייה. היהודי, בפנימיות לבבו, רוצה להיות קשור עם הקב"ה ולקיים את המצוות. החטא הוא דבר זר למהותו האמיתית - יצרו אנסו לעשות דבר, שבתוך נפשו אין הוא רוצה לעשותו(ראה רמב"ם הלכות גירושין סוף פרק ב). וגם בעת החטא מהותו של היהודי נשארת קשורה בטוב ובקדושה(ראה תניא סוף פרק כד:"וגם בשעת החטא הייתה באמנה איתו יתברך"). על-כן, ברגע שהוא שב בתשובה וגומר בלב שלם שלא לחטוא עוד - מיד הוא מתנקה לגמרי מן החטא. הרע ש´הסתפח´ אליו סולק, והוא חזר למהותו הראשונית הבסיסית. שכן "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא". ד. אולם פרעה היה ´בן-נח´ לכל דבר, והשאלה היא באיזו מידה יכול היה למחוק לגמרי את שרידי חטאו. לפי הפירוש הראשון, הייתה התשובה יכולה רק למנוע את פעולת העונש, אך לא למחוק אותו באופן מוחלט, לעומת זאת, הפירוש השני גורס, שהואיל ומכות מצרים היו קודם מתן-התורה, בטרם "אתה בחרתנו מכל העמים" - היה גם לפרעה הכח לבטל לגמרי את החטא ואת עונשו, ולכן לפירוש זה, נעלמה באופן מוחלט מציאות הברד. שני פירושים במילה אחת בתורה וראו כמה עומק טמון בהם! (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך ו, עמ´ 46) "יציאת מצרים" בכל רובדי הנפש: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ א. בנושא המכות שהביא הקב"ה על המצרים, קיימת מחלוקת(ראה הגדה של פסח. ממכילתא בשלח יד,לא. מדרש תהילים מזמור עח. ובשמות רבה(פרשה כג,ט)הובאה רק דעת רבי אליעזר)בין רבי אליעזר לרבי עקיבא: רבי אליעזר אומר שכל מכה "הייתה של ארבע מכות", ורבי עקיבא אומר שכל מכה הייתה "של חמש מכות". מסבירים המפרשים(כל בו בפירוש ההגדה בשם בעל המלמד. הובא גם באורחות חיים(פירוש ההגדה), אבודרהם(סדר ההגדה ופירושה), ועוד. וכן הוא בריטב"א להגדה של פסח(והובא בעקידה פרשת בשלח שער מ). רשב"ץ(מאמר חמץ. פירוש ההגדה)ועוד), שהמחלוקת היא על עוצמת חדירתן של המכות, המספר ארבע מסמל את ארבעת היסודות המרכיבים את החומר - ארמ"ע(אש,רוח,מים,עפר). אך נוסף עליהם ישנו החומר ההיולי, שלמעלה מההתחלקות לארבעת היסודות. זו איפוא המחלוקת: לפי דעת ר´ אליעזר חדרו המכות רק לארבעת היסודות של החומר, ולכן היו "של ארבע מכות", ואילו רבי עקיבא מוסיף ואומר, שהן חדרו עד החומר ההיולי, ולכן היו "של חמש מכות". ב. חז"ל אומרים:"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"(מסכת פסחים קטז,ב). תורת החסידות מסבירה, שהשם ´מצרים´ בא מלשון מיצר והגבלה, והוא מסמל את כל המגבלות שמפריעות ליהודי לעבוד את קונו כראוי(כפי שכבר נדון באחת השיחות לעיל). חז"ל מורים לנו, שתמיד צריך ´לצאת ממצרים´ - להיחלץ מן ההגבלות וההפרעות הללו. אם-כן, עלינו למצוא את המחלוקת בין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא גם בעבודת-ה´ של כל יהודי ויהודי. כשם שהחומר מתחלק לארבעת היסודות, כך עבודת-ה´ מתחלקת לארבעה דברים(כנגד ד´ אותיות שם הוי´(איגרת התשובה פרק ד, ובכמה מקומות); א) הרובד המעשי - קיום התורה והמצוות בפועל; ב) החלק הרגשי - אהבת-ה´ ויראת-ה´; ג) הצד השכלי - ההבנה וההשגה בגדולת ה´; ד) הנקודה הפנימית, שממנה נובעת מסירות-הנפש למען הקב"ה. ג. אומר רבי אליעזר, שכדי להיחלץ מהמיצרים והמגבלות, צריך להכות בכל הרבדים הללו: בתחילה יש להילחם עם היצר המונע את קיום התורה והמצוות בפועל; אח"כ יש להתגבר על רתיעות רגשיות של ´מה יאמרו הבריות´; אח"כ להתעלות ממגבלות השכל ומהקרירות של ההיגיון; ולבסוף, ברמה הדקה העדינה ביותר - לוודא שמסירות-הנפש נקייה מכל שמץ של הרגשת ´אני´. בא רבי עקיבא ומוסיף, שיש דרגה חמישית שבה צריך ´להכות´ - בעצם הנפש, בנקודה הפנימית והעמוקה ביותר של היהודי. צריך להגיע עד עצם הנפש, ולוודא שאין שם שום דבר אישי מלבד ההתמסרות המוחלטת לרצון-ה´. ד. פירוש הדברים בשפה פשוטה: לא די הוא שהיהודי לומד תורה ומקיים את מצוותייה; צריך גם לסלק את המיצרים הפנימיים, את התחושות והמחשבות הזרות. צריך שהלב יהיה נקי מפניות צדדיות ויהיה מלא רק אהבת-ה´ ויראת-ה´. כמו"כ המח צריך להיות מלא בגדולת ה´ ובהכרת מעלותייה של התורה ומצוותייה. וגם בכך אין די: השכל קר מטבעו, והקרירות השכלית עלולה לפגוע בהתלהבות שצריכה להיות בעבודת-ה´. על-כן, צריך לפרוץ גם את מגבלות השכל ואף את הספיחים שעלולים לחדור לרבדים עמוקים יותר בנפש. כך מגיעים ל´יציאת מצרים´ אמיתית ולחירות שלימה. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך טז, עמ´ 87) -------------------------------------------------------------- להתראות בעז"ה בשבוע הבא! ר´ עופר דפני קהילת חסידי חב"ד-ליובאוויטש קרית-שמואל,חיפה כאן ציווה ה´ את הברכה!