ר´ עופר דפני ל' אדר ע''ד 10:59

שיחות ומאמרי דא"ח מאת אד"ש מה"מ על פרשת השבוע!

ב"ה. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! מוצש"ק,פרשת שמות,י"ז טבת ה´תשס"ג בשבח והודייה לה´ יתברך המדור השבועי החדש "שיחות ומאמרי דא"ח על פרשת השבוע מאת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א יוצא לדרך. המדור מוקדש השבוע לע"נ הת´ יוסי דגן ז"ל מישיבת חב"ד-ליובאוויטש "תומכי תמימים" צפת, שנהרג בסוף השבוע בתאונת דרכים ל"ע בדרכו למבצעים בכפר תפוח.(ראה בכניסה לראשי). פ ר ש ת ש מ ו ת : ****************** יהודי הוא כמו שם: ***************** א. ספר שמות החומש השני מתוך חמישה חומשי תורה נפתח בפסוק "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה"(פרשתנו א,א). ובהמשך התורה מונה את שמות בני-ישראל. וזאת לא הפעם הראשונה שהתורה מונה אותם. כבר בפרשת ויגש ואף בפרשיות הקודמות שלפנייה נמנו שמותיהם של בני- יעקב. אם כן נשאלת השאלה איפוא מדוע התורה מפרטת שוב את שמותיהם? במדרש שמות רבה פרשתנו א,ג מובאים על כך שני ביאורים: א) ע"י החזרה על שמותיהם של בני-ישראל רומזת לנו התורה, שבכל שנות הגלות במצרים "לא שינו(בני-ישראל)את שמם", ובאותם שמות שעימם נכנסו לשם - יצאו ממצרים. ב) הקב"ה השווה את בני-ישראל לכוכבים, שעליהם נאמר "מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא"(תהילים קמז,ד). כך ובאופן שכזה קרא הקב"ה לישראל בשמות, בכדי לבטא את חשיבותם, בכדי שלא יוכלו להיאבד ולהתבטל ע"י הגלות המרה. כי כידוע דבר שנקרא בשם, אינו בטל לעולם(כמבואר ברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה: דבר שיש לו שם אינו בגדר "שכחה"). ב. בתורת החסידות מוסבר, כי שם מציין את הרובד החיצוני של האדם ואין הוא מתייחס למהותו הפנימית האמיתית. האדם עצמו אינו זקוק לשם; היות והשם נועד לזולת, על מנת שיוכל לקרוא לו ולהתקשר עימו. כלומר, השם בעצם מכוון כנגד אותו הרובד שבנפש, שבו ישנם קשר ונגיעה לזולת. ואנו למדים זאת מן הפסוק:"מלך, שמו נקרא עליהם" - רק שמו של המלך מתפשט במדינה, ואילו המלך עצמו מרומם הוא מן העם. במידה מסויימת, זהו גם מעמדן של נשמות ישראל שירדו לעולם הזה. הנשמה השוכנת בתוך הגוף הגשמי, כמוה כ´שם´(הארה חיצונית)בלבד, לעומת עצם הנשמה שנשארת למעלה. רק ההארה של הנשמה ירדה למטה ונתלבשה בגוף הגשמי. עצם הנשמה נשארה למעלה, חבוקה ודבוקה בקב"ה(כמובא במסכת ברכות י,יא). ג. על-כך רומזת התורה במילים:"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה". השם מצרים בא ממשמעות מיצר והגבלה. רק ההארה של נשמות ישראל, ה´שמות´, ירדה למצרים, למיצרים ולהגבלות של העולם הזה, לאותה הגלות הקשה והאיומה; לא הנשמה עצמה במלוא כוחותייה. הנשמה עצמה לא הלכה לגלות. היא אינה מוגבלת ע"י העולם הגשמי ותלאותיו. היא נשארת בת-חורין. על-כן יש באפשרותה להזרים לתוך הארת הנשמה שבגוף עוצמה רבה וכוחות גדולים על מנת שלא להתרשם מההפרעות ומהמכשולים, אלא להוסיף ולדבוק בקב"ה גם בתוך הגלות. ד. באמצעות כח זה יכלו בני-ישראל לעבור את כל קשיי גלות מצרים, ולהישאר נאמנים ליהדותם ואף לשמור על שמותיהם המקוריים. זהו אם כן הקשר בין שני המדרשים שהובאו לעיל - בני-ישראל שמרו על שמותיהם ועל יהדותם בזכות כוחה של עצם הנשמה שלא הלכה לגלות. אנו למדים איפוא שמדברים אילו ישנה הוראה נצחית: חלילה להירתע מפני הקשיים, חלילה מלהתייאש. עלינו לזכור שהנשמה עצמה מעולם לא הלכה לגלות. אין היא כפופה למוראות הגלות. והיא המעניקה לנו כח שלא להתרשם ח"ו מהקשיים אלא למלא כראוי את רצון ה´ עד לגאולה השלימה בקרוב ממש.(מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך ג´, עמ´ 843) זרעי הגאולה בהתחלת הגלות: ************************* א. פרשת שמות מתחילה בסיפור גלות מצרים:"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה"(פרשתנו א,א), וכאן גם מובא פירוט שמות השבטים שירדו למצרים. המדרש אומר:"על שם גאולת ישראל נזכרו כאן"(מדרש שמו"ר פרשתנו א,ה), ובהמשך מבאר המדרש לפרטי פרטים כיצד כל שם משמות השבטים רומז לגאולה. דברי המדרש מדגישים את התפיסה, שאעפ"י שהפרשה עוסקת בירידה למצרים ובהתחלת הגלות, בכל-זאת, כבר בנקודת התחלה זו נטמנו זרעי הגאולה. יתרה מזו: לא רק הגאולה ממצרים נזרעה אז, אלא גם הגאולה העתידה מרומזת בשמות השבטים, כפי שמרומז בשמו של יוסף:"יוסף - על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים"(שם). ב. העניין יובן עפ"י דברי המשנה(מסכת ברכות פרק א´,משנה ח´). היא מביאה את הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ומפרשת:"ימי חייך - הימים; כל ימי חייך - להביא הלילות(כן הוא בנוסח ההגדה. שו"ע אדמוה"ז או"ח הלכות קריאת שמע סימן סז,סעיף א). וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל ימי חייך - להביא לימות המשיח". בדברי המשנה האילו באה לידי ביטוי משמעותה העמוקה של יציאת מצרים, שלכן אנו מחוייבים לזכור אותה הן ב´ימים´, הן ב´לילות´, ואפילו ב´ימות המשיח´. ג. יציאת מצרים משמעותה - יציאה מתוך המיצרים וההגבלות של העולם הזה. זוהי משימה תמידית המוטלת על האדם - הן ב´ימים´, מושג המסמל תקופה של גילוי אלוקי, והן ב´לילות´ המסמלים את תקופת ההסתר וההעלם, ובמיוחד את תקופת הגלות(ראה זוהר חלק ג סז, ריש עמוד ב: בלילה בגלותא. וראה גם זוהר חלק ב קסג,ב. חלק ג כב,א. רלח,ב. תיקוני זוהר תיקון כא(מט,ב). וראה תורה אור מגילת אסתר צד,ד. לקוטי שיחות כרך ז,עמוד 41). שכן בכל זמן צריך היהודי לצאת מהמגבלות הקיימות, עד אשר אורו האין סופי של הקב"ה יאיר בנפשו. חכמים מוסיפים ומדגישים, שתפקיד זה עתיד להיות אפילו ב´ימות המשיח´. גם בזמן הגאולה נצטרך לזכור את סיפור יציאת מצרים, על מנת שכל הגילויים הנעלים של הגאולה יחדרו בתוך המיצרים של העולם הזה הגשמי שאין תחתון למטה הימנו, ולא יהיו מנותקים מהעולם הנוכחי. ד. זו למעשה הייתה המטרה של הירידה למצרים - שדווקא מתוך הגלות והשיעבוד ומתוך המיצרים וההגבלות יבקע ויאיר אור הגאולה. לכן מיד עם הירידה למצרים המדרש מדגיש את ´גאולת ישראל´ המרומזת בשמותיהם של בני-יעקב. אילו זכינו, אומר הרבי שליט"א הייתה גאולת מצרים נהפכת מיד לגאולה השלימה. אלא שהחטאים שנעשו בינתיים דחו אותה באלפי שנים. אבל עכשיו, לאחר עבודת עם-ישראל במשך כל ימי שנות הגלות, ודאי וודאי שאין צורך בהפסקה בין ´כל ימי חייך´ לבין ´ימות המשיח´, אלא כל אנשי הדור בלי יוצא מן הכלל נכנסים מיד לגאולה האמיתית והשלימה, שבה יתגלה בפועל, כי כבר בהתחלתה של הגלות התחילה גאולת ישראל. (מלוקט מתוך ספר השיחות תשנ"ב,כרך א´, עמ´ 244) עבודת ה"לבנים" של יהודי: ************************ א. עבודת הפרך של בני-ישראל במצרים התחילה בעשיית לבנים. וכך נאמר בתורה:"וימררו את חייהם בעבודה קשה - בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה"(פרשתנו א,יד). מפרשת זאת הגמרא:"בתחילה - בחומר ובלבנים, ולבסוף - ובכל עבודה בשדה"(מסכת סוטה יא,ב). גם המדרש(ראה במדבר רבה פרשה טו,כ. תנחומא בהעלותך יג. וראה גם שמות רבה פרשתנו א,יא. וראה גם בחידושי אגדות מהרש"א בסוטה שם), שלמעשה מרחיב על התחלת השיעבוד, קושר את שיעבוד מצרים למלאכת עשיית הלבנים. בתחילה פרעה פיתה את בני-ישראל להיכנס לעבודה מרצונם החופשי. הוא נטל "סל ומגרפה" ועשה בעצמו לבנים, וזאת תוך כדי שהוא אומר לבני-ישראל:"עשו עמי היום בטובה". היהודים שראו את המלך בעצמו עובד במלאכת עשיית הלבנים, הצטרפו אליו ועבדו בכל כוחם, ואז, בסוף היום, ציווה עליהם פרעה:"כזה אתם מעמידים בכל יום ויום". ב. כל פרט בתורה טומן בחובו משמעויות פנימיות עמוקות. מה צפון ונסתר בכך שהתחלת השיעבוד הייתה דווקא בעשיית לבנים? מה המיוחד בעשיית לבנים ביחס למלאכות אחרות? שואל הרבי שליט"א. והוא משיב: ככלל, עבודתו של יהודי בעולם היא לבנות בית לקב"ה - "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". בית ניתן לבנות מאבנים, כפי שביהמ"ק היה צריך להיות בניין אבנים, ויותר מזה אולי גם אפשר לבנות בית גם מלבנים. ההבדל היסודי בין אבנים ללבנים מסביר הרבי שליט"א הוא, שאבנים הן בריאה בידי שמיים, ואילו הלבנים מעשי ידי אדם הם. באבנים, יצירת האבנים עצמן היא בידי שמיים ועבודת האדם היא רק בחציבתן, בסיתותן(מלשון סיתות)וכדומה, אך לא בעצם ביצירת האבן עצמה; לעומת זאת בלבנים, כאשר אדם נוטל חומר, גובל אותו בקש ושורפו בתנור, הוא יוצר מציאות חדשה - לבנה. ג. גם בעבודתו הרוחנית של האדם קיימים להם שני התחומים האילו: כאשר האדם משתמש בענייני העולם שברא הקב"ה לצורך עבודת ה´ - הוא יוצר ´בית אבנים´ לקב"ה. הוא לוקח את ה´אבנים´ המשולים לענייני העולם שהקב"ה ברא, ועושה מהן ´בית-מקדש´. אולם ישנה דרגה עליונה יותר בעבודת ה´: האדם אינו מסתפק בניצול הבריאה עצמה לענייני קדושה, אלא הוא יוצר מציאות חדשה בתוך גדרי העולם - הוא הופך את הרע לטוב ואת חושך העולם - לאור. הוא יוצר ´לבנים´ - מציאות חדשה בעולם, שבעצם נתהוותה ע"י עבודת האדם. ד. זוהי אם כן המשמעות הרוחנית שבעניין הלבנים, שבו הייתה התחלת גלות מצרים: בכך רומזת התורה, שעיקר העבודה בזמן הגלות(שראשיתה התחיל בגלות מצרים-ראה ד"ה "קול דודי" תש"ט בתחילתו, וראה בראשית רבה פרשה טז,ד),מתבטאת ב´עשיית לבנים´ - בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור. זו ההכנה הראוייה לקראת הגאולה, שבה תתהפך מציאות העולם הזה, אעפ"י שעכשיו הוא מקום החושך והקליפות, הרי לעתיד לבוא דווקא כאן למטה בעולם הגשמי הזה ישכון הקב"ה בכבודו ובעצמו ו"לילה כיום יאיר"(תהילים קלט,יב). וכל זה נעשה ע"י העבודה "בחומר ובלבנים" בזמן הזה, כהכנה לביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך ו´, עמ´ 13) תמציתה של התפיסה המצרית: ************************ א. פרשתנו מפרטת את שמות בני-ישראל שירדו למצרים, היא מתארת את השיעבוד שהיחל עם מות יעקב ובניו, ובהמשך מסופר על לידתו של משה, מנהיגם ומושיעם של ישראל. את יציאת מצרים צריך לזכור ולחיות מחדש בכל יום(ראה תניא תחילת פרק מז), וממילא מובן, שכל אותם התהליכים שבירידה למצרים וביציאה ממנה קיימים גם בחיי היום-יום של היהודי. את מהותה ומשמעותה של התפיסה המצרית ניתן לראות בגזירה שנגזרה על בני-ישראל:"כל הבן היילוד - היאורה תשליכוהו"(פרשתנו א,כב). מי הנהר מייצגים את הטבע, לעומת הגשמים שמייצגים את הברכה האלוקית. המצרים עבדו את הנילוס, שהיה משקה את הארץ, ורצו להשפיע גם על בני-ישראל להאמין בטבע עצמו ולעבדו, ולגרום להם לא להאמין ח"ו בקב"ה שהוא למעלה מן הטבע. ב. האפשרות להשליט את האמונה בטבע על עם-ישראל נוצרה רק לאחר הירידה למצרים. קודם לכן שהו בני-ישראל בארץ-ישראל, ארץ אשר "למטר השמיים תשתה מים"(דברים,עקב יא,יא וראה בהנסמן בלקוטי שיחות כרך ו´, עמוד 30 הערה 41). שם כאשר נזקקו לגשם, היו "תולין עיניהם כלפי מעלה", והיו מרגישים בגלוי שהברכה באה מאת הקב"ה, המשגיח על כל פרט. שם כמעט מן הנמנע היה לטעות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"(דברים,עקב ח,יז) רק כאשר ירדו בני-ישראל למצרים, ששם נהר הנילוס עולה ומשקה באופן טבעי את כל הארץ, ונדמה שאין צורך להתפלל לעזרת ה´ - נוצרה האפשרות לטעות ולחשוב שהטבע הוא מקור הברכה. ג. ובכל-זאת, כל זמן שיעקב ובניו היו בחיים, עדיין לא יכול היה להתחיל השיעבוד, הרי הם ראו בארץ-ישראל את השגחתו הגלוייה של הקב"ה, וגם כאשר ירדו למצרים הבינו הם, שהטבע אף הוא נשלט ע"י הקב"ה עצמו(ומכ"ש אצל יעקב(ובחיי יעקב),ש"מברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ"(פירש"י ויגש,מז,י). - כלומר שזה שהנילוס משקה את הארץ תלוי בברכתו של יעקב(ראה בארוכה בלקוטי שיחות כרך ו´,עמוד 31). ולהעיר מפירש"י ריש פרשת ויחי). השיעבוד היה יכול להתחיל רק כאשר קם דור חדש, שלא זכה לראות את ההשגחה הגלוייה בארץ-ישראל. כך למעשה נוצרה הירידה האמיתית אל תוך מצרים וטומאתה, ואז יכול היה פרעה לשעבדם בגשמיות וברוחניות, ולגזור עליהם להשליך את הבנים הנולדים ליאור - להשקיע את היהודים בעבודה זרה, בטומאת מצרים, ובאמונה בטבע ובכוחותיו רחמנא ליצלן. ד. מי שנתן לעם-ישראל את הכח לצאת ממצרים, מהאמונה בטבע, הוא משה רבינו ´הרועה הנאמן´(רעיא מהימנא), שמזרים אמונה גם כאשר העם אינו רואה אלוקות ואפילו כאשר אינו מבין ענייני קדושה מהם. משה רבינו נוטע בהם אמונה חזקה וגלוייה, שבכוחה ובאמצעותה הם נחלצים מגזירת פרעה ונגאלים מגלות מצרים. תהליך דומה לזה עובר כל יהודי בכל יום. הוא פותח את היום בתפילה ובלימוד תורה, ואז הוא חש בגלוי את הקשר עם הקב"ה. אחר-כך הוא שוקע בחיי המעשה, ואז עלולה להשתרש בו המחשבה, שהדברים מתנהלים עפ"י הטבע. אך נקודת האמונה שבנפשו - ה´משה´ שבכל יהודי - נוטעת בו את הכח לראות בכל דבר ודבר את השגחתו של ה´ יתברך, ולחוש את הקדושה בכל דרכיו. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך טז, עמוד 13) חינוך בא בעמל וביגיעה: ********************** א. אחת הגזירות האיומות ביותר של פרעה הייתה להשליך את ילדי ישראל לנהר הנילוס. על-כך נאמר בהגדה של פסח:"ואת עמלנו - אלו הבנים, שנאמר: כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון"(פרשתנו א,כב). הפסוק שמביאה ההגדה אכן מוכיח שהייתה גזירה על הבנים, אך אין בו כל הוכחה ניכרת כי הבנים נקראים ´עמל´. לכאורה שואל הרבי שליט"א הייתה צריכה ההגדה להביא ראייה ש"ואת עמלנו - אלו הבנים"?! ומסביר על כך בהמשך בכך שאלא דבר זה עצמו מובן מאליו - בנים וחינוכם הוא עניין של ´עמל´. כדי שהבנים(וכן התלמידים, שאף הם קרויים בנים, כמובא בדרשת הספרי על הפסוק "ושיננתם לבניך",דברים ו,ז)יגדלו כראוי, יש הכרח וצורך בעמל רב. על הורים ומורים מוטלת האחריות להשקיע עמל ויגיעה במלאכת החינוך, ואז רשאים הם לצפות שהילדים יגדלו ויצמחו כראוי. ב. אם התורה מכנה את מלאכת החינוך בשם ´עמל´, ברור איפוא שזהו עמל אמיתי, המשותף לכל העוסקים בחינוך. אב או מורה, שהם סבורים כי הם משפיעים בקלות על הילדים, עד שמספיק להם במילה אחת בכדי שהללו יצייתו להם - אל להם להשלות את עצמם שבכך למעשה מסתיימת מלאכת החינוך; גם במקרים מסוג זה יש וצריך לעמול ולהתייגע רבות, דברי הרבי שליט"א. כאשר עמלים כראוי בחינוך הבנים, הם אינם נפגעים אפילו מהגזירה של "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". נהפוך הוא, אותם ילדים - "הם הכירוהו תחילה"(כמובא במסכת סוטה יא,ב): אותם ילדים שנולדו בימי מוראות הגזירה וגודלו במסירות-נפש, דווקא הם יצאו מחושלים וחזקים ביהדותם, והיו הראשונים להכיר את הקב"ה על ים-סוף ולהורות עליו באצבע - "זה א-לי ואנווהו"(שמות,בשלח טו,ב). ג. מדוע אם כן צריך לעמול ולהתייגע קשה כל-כך בחינוך הילדים? - שואל הרבי שליט"א ומשיב: משום שתינוקות של בית רבן הם היסוד של כל עם-ישראל. זאת מדגישה הגמרא, באומרה:"זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן-גמלא שמו"(כמובא במסכת בבא בתרא כא,א). יהושע בן-גמלא תיקן, שבכל מדינה ובכל עיר יהיו מלמדי תינוקות שילמדו חינם אין כסף את כל היהודים החל מגיל חמש-שש(ראה שם תוספות ד"ה "בבציר"). ובזכות תקנתו זו, הוא זכור לטוב לכל הדורות!. אפילו אוייבי היהדות ימ"ש הכירו בערכו של החינוך בגיל הרך, ונלחמו דווקא נגד לימוד תורה לילדים. כך למשל, נהגו ה´יבסקים´ ברוסיה הקומוניסטית, שאסרו לימוד תורה דווקא לתינוקות, מתוך ´טענה´, שלא צריך ללמדם תורה בהיותם רכים, וכאשר יגדלו, יוכלו ללמוד תורה, אם ירצו. אך יהודים נלחמו בחירוף נפש רב על לימוד תורה של תינוקות, מתוך ידיעה, שכל קיום היהדות תלוי בחינוך יהודי אמיתי בשנות הילדות. ד. לכן חייבים לעמול - בממון, בגוף ובנפש - להרחבת החינוך הטהור, להעניק לעוד ילד יהודי חינוך יהודי אמיתי, של תורה ויראת-שמיים. כך גם צריך לחנך איש-איש את עצמו, מתוך עמל ויגיעה, ואף את הזולת, עפ"י הציווי:"הוכח תוכיח את עמיתך"(ויקרא יט,יז). גם אם הדבר כרוך בקשיים, צריך לזכור שמדובר ב"את עמלנו" - זהו דבר שכרוך בעמל וביגיעה. ודווקא בדרך זו מצמיחים דור שיכיר את ה´ בגאולה האמיתית והשלימה. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך א, עמוד 113) להיות מסודר בחיים: ****************** א. אחת מהגזירות האיומות של פרעה מלך מצרים על בני-ישראל הייתה כאמור לעיל גזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון"(פרשתנו א,כב). באמצעות גזירה אכזרית זו ביקש פרעה להביא כליה מוחלטת של עם-ישראל. כדי לבחון לעומק את משמעותה האמיתית של גזירה זו עלינו לדייק במילים(כמובא במדרש שמו"ר פרשתנו א,יח). לאחר שפרעה מצווה להשליך את הבנים ליאור הוא מוסיף:"וכל הבת תחיון". מילים אלה נראות, לכאורה, מיותרות, אנו גם מבחינים בשינוי בין דבריו של פרעה אל המיילדות העבריות לבין דבריו לבני-עמו: למיילדות הוא אומר:"ואם בת היא וחיה", ואילו למצריים הוא אומר:"וכל הבת תחיון" - מילים הנשמעות כהוראה לפעולה ולא רק כהשארת הבנים בחיים. ב. ההסבר לכך הוא, שבציוויו "וכל הבת תחיון" אף היא גזירה. פרעה אמר לעמו: את הבנים יש להרוג באופן פיזי, ואילו את הבנות יש להשמיד מבחינה רוחנית, שיש פשוטו כמשמעו לגדל את הבנות לפי רוחם של המצריים ולא לפי רוחם של היהודים. כלומר שבציווי את הבנות "תחיון" - על המצריים לקבוע בעצם אילו חיים יהיו להן! גזירה זו חמורה לא פחות מגזירת ההשמדה הפיזית של הבנים - כפי שניתן גם להבין מהעובדה ששתי הגזירות באות ברצף אחד - ואולי ייתכן והיא אף חמורה ממנה, שכן קשה מיתה רוחנית ממיתה גופנית(ראה ספר דרך חיים פרק א(בשינוי לשון),וראה גם פירש"י דברים כג,ט:"המחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו"). ג. אילו סוג של ´חיים´ ביקש פרעה להעניק לבנות-ישראל? הדבר מרומז באופן סמלי בגזירת השלכת הבנים ליאור. כידוע, היה נהר הנילוס לאליל של מצרים(מדרש תנחומא פרשת וארא יג). אחת הסיבות לכך היא, שהנילוס הוא שהשקה את הארץ הסובלת מצחיחות ומחוסר גשמים. היאור היה איפוא מקור החיים והשפע של מצרים, ולתוכו ציווה פרעה להשליך את הבנים. המשמעות הסמלית שבכך היא, שכבר מגיל רך מצווה פרעה להשקיע את הילדים בתוך מעגל הפרנסה, תענוגות העולם והאלילות המצרית, מבלי לאפשר כלל וכלל להם לקבל חינוך יהודי הראוי לשמו. וזו הייתה אם כן גזירת פרעה על בנות-ישראל. ד. הדברים הללו נוגעים וקשורים גם לימינו אלה. ישנה גישה האומרת, שבראש ובראשונה צריך ל´הבטיח´ את העתיד של הילד - שיהיה ´מסודר´ בחיים. כבר מגיל צעיר מבלבלים את ראשו בדיבורים על מקצוע ועל שאיפות קריירה שונות, ובכך בעצם מחדירים למוחו את הידיעה שהדבר החשוב ביותר בעולם הוא להיות בעל מקצוע טוב, שאם לא-כן, אין לו כל סיכוי ´להתקדם´ בחיים. עלינו לדעת, שגישה זו יונקת מאותה גזירה ´פרעונית´ קדומה אם אפשר לכנות אותה כך, והיא מהווה בעצם אסון לילדי ישראל. הדבר החשוב ביותר באמת הוא, להעניק לילדים חינוך יהודי אמיתי - ידע רחב ומעמיק בתורה והחדרת הערכים היהודיים - עד כדי לימודים יסודיים בישיבה. כך ובאופן שכזה יגדל הילד ליהודי בעל שורשים עמוקים, ובעניין הדאגה לעתידו הכלכלי - יש די זמן לחשוב על כך גם אחר-כך, וישנו גם הקב"ה הזן ומפרנס את כל הבריאה ויש באמתחתו פרנסה גם בעבור יהודי נוסף. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות,כרך א, עמוד 111) יום לידתו של משה: ***************** א. השבוע בעזהי"ת, אנו קוראים על לידתו של משה רבינו. חז"ל מגלים, כי הוא נולד בשבעה באדר וביום זה גם חל יום פטירתו. בהקשר זה מסופר בגמרא(במסכת מגילה יג,ב), שהמן הרשע הפיל גורל בין חודשי השנה, בכדי לבחור את החודש לביצוע גזירת השמד. "כיוון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד". ומפרש רש"י את טעותו:"כדאי הלידה שתכפר על המיתה". מדברי הגמרא אנו למדים, שאכן יום המוות יכול היה להניח מקום לגזירת המן, וטעותו הייתה בכך שלא ידע שמשה רבינו נולד גם באדר, ושיום הלידה מכפר הוא על יום המיתה. הדבר מעורר שאלה: הלוא נאמר:"טוב... יום המוות מיום היוולדו"(קהלת,ז,א), ומסביר המדרש(קהלת רבה על הפסוק ז,א[ד}.תנחומא ושמו"ר ריש פרשת ויקהל. ועוד)מדוע יום המוות טוב מיום לידתו של אדם:"ביום שנולד בו, אין אדם יודע מה מעשיו(לשון שמו"ר שם). ואילו בפטירתו של צדיק אנו יודעים ש"יצא מן העולם בשלום"(לשון קהלת רבה שם). מהי איפוא שואל הרבי שליט"א מעלתו של יום לידת משה רבינו, שיש בכוחו לכפר על יום מיתתו? ב. הסבר הדבר משיב הרבי שליט"א טמון ונמצא בייחודו של משה רבינו גם לגבי צדיקים אחרים. כאשר נולד משה נאמר:"ותרא אותו כי טוב הוא"(פרשתנו ב,ב), ואומרים חז"ל:"בשעה שנולד משה, התמלא הבית כולו אור".(מסכת סוטה יב,א(וראה שם יג,ריש עמוד א).שמו"ר ופירש"י על הפסוק). ´בית´ רומז לגוף, שהוא ביתה של הנשמה, ואצל משה רבינו, מיד בלידתו היה ´הבית´ - גופו הגשמי - מלא אור. בדרך-כלל, הגוף הגשמי מסתיר את הנשמה, ותפקידו של האדם בחייו הוא להסיר את ההסתרים של הגוף ולגלות את הנשמה. זהו יתרונו אם כן של "יום המוות" על "יום היוולדו", שאז אנו יודעים כי האדם הצליח לגלות את האור שבנשמתו ולהסיר את הסתרות הגוף; אולם אצל משה רבינו האירה בו הנשמה ללא שום הפרעות מיד עם לידתו. ג. אמנם גם אצל משה רבינו עצמו ישנו יתרון ביום המוות על יום הלידה. היתרון הוא בכך, שביום הלידה נמצאות כל מעלותיו וסגולותיו בכח ועדיין לא באו לידי התגלות בפועל, ואילו שלימות עבודתו של משה רבינו באה לידי ביטוי רק בשעת הסתלקותו. ועל-אף-זאת, דווקא אצלו יש יתרון מיוחד ביום הלידה על יום המוות, מבחינת אור נשמתו הבלתי-מוגבל והבלתי-נתון לשינויים. אור זה מוכיח את עוצמתה של נשמתו הגדולה, ששום דבר אינו יכול להסתירה. ד. עתה יובן מדוע דווקא יום לידתו של משה רבינו הפר את גזירת המן. יום ההסתלקות מבטא בכל-זאת עניין שלילי - הפסקת החיים הגשמיים בעולם הזה. מכאן, איפוא יכול היה להשתלשל שורש ומקור לגזירתו של המן. אולם היות שבחודש אדר גם נולד משה,"כדאי הלידה שתכפר על המוות"(ראה גם יערות דבש חלק א דרוש ג(ז אדר תק"ד)בסופו. שם דרוש ח(ז אדר תק"ה)קרוב לתחילתו. החיד"א בספר דברים אחדים דרוש ג(ט,ריש עמוד ב).ועוד.וראה גם לקוטי שיחות כרך ו,עמוד 362 ואילך) - יום הלידה ´מכפר´ ומסיר את הצד השלילי של יום המוות. יום לידתו(מה-שאין-כן אחר-כך, כאשר היחלה עבודתו של משה, לא היה אור זה בהדגשה)של משה מבטא את נשמתו האין-סופית, שאינה משתנה ע"י נסיבות חיצוניות כלשהן. לכן, גם העובדה שמשה רבינו מת, אינה פוגמת בהארת נשמתו ובזכות הנצחית שהוא מעניק לעם-ישראל עד סוף כל הדורות. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך כו,עמ´ 1) האחדות - תנאי לגאולה: ********************* א. פרשתנו מספרת(ב,יד),שכאשר גדל משה ויצא אל אחיו, ראה איש מצרי מכה איש עברי, ומשה הרגו. למחרת, ראה משה שני יהודים מתקוטטים ביניהם, "ויאמר לרשע למה תכה רעך". על כך השיב לו היהודי:"הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". כפי שמשתמע ונרמז מהמשך הדברים, שני היהודים הללו הלשינו לפני פרעה על הריגת המצרי בידי משה. או-אז - "וירא משה ויאמר, אכן נודע הדבר". המדרש(תנחומא שמות י)מסביר, שמשה חשש לא רק לגורלו האישי, אלא לגורלו של העם כולו:"יש ביניכם לשון-הרע, והיאך אתם ראויין לגאולה". מדרש אחר(שמות רבה,פרשתנו א,ל)מסביר, שבכך למעשה הבין משה מדוע נשתעבדו ישראל:"היה משה מהרהר בליבו ואומר, מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיוון ששמע דבריו, אמר - לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה". ב. דברים אלה מעוררים ויוצרים תמיהה רבה. הלא ידוע(ראה מכילתא שמות בשלח יד,כט.וראה שם(ופירש"י)בא יב,ו.וכן כתב הרמב"ם הלכות עבודה זרה סוף פרק א´)שבתקופת גלות מצרים היו בישראל עובדי עבודה-זרה, ובכל-זאת משה לא ראה בכך גורם שמעכב את הגאולה, ואף תהה - כלשונו:"מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות". האם ייתכן שחטא לשון הרע חמור מעבודה-זרה, עד שדווקא חטא זה מצדיק הוא את המשך הגלות? הסבר הדבר קשור במהותה של גאולת מצרים, הרמב"ם(הלכות עבודה זרה סוף פרק א´), המתאר את קורותיו של עם-ישראל אומר, כי האבות הם הם אשר הנחילו לבניהם את האמונה בה´. וכך התהוותה "אומה שהיא יודעת את ה´". אולם לאחר מכן "ארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן". ואז בא הקב"ה "ובחר ה´ ישראל לנחלה, הכתירן במצוות וכו´". ג. מכאן אנו רואים, שקודם יציאת מצרים הייתה הגדרת האומה קשורה במעשייה ובכך שהייתה "אומה שהיא יודעת את ה´". דבר זה נתבטל בגלות מצרים, שהרי בני-ישראל חזרו לעבודת-אלילים. אלא שאז נוצר דבר חדש - הקב"ה בחר בעם ישראל לו לעם(אף שגמר ושלימות הבחירה היו במתן תורה, וכמו שגמר הגרות של עם-ישראל היה במתן תורה, כדאיתא במסכת יבמות מו,א ואילך). הבחירה בעם-ישראל לא הייתה בגלל מעשיו ומעלותיו(שכן, כאמור לעיל, הואיל וחזרו לעבוד עבודה-זרה, לא היו בני-ישראל ראויים לגאולה), אלא שהמדובר הוא בבחירה על-שכלית שבאה מצד הקב"ה עצמו. לכן לא הפריעה לזה העובדה שבני-ישראל עובדים עבודה-זרה, ולא היה בכך שום מכשול לגאולה. ד. אולם כשראה משה רבינו שיש בעם ישראל לשון-הרע, דבר המבטא פירוד הלבבות - נחרד. פירוד ומחלוקת פוגעים בעצם מהותו של עם-ישראל מלהיות כעם אחד. מכיוון שבחירת הקב"ה הייתה בעם שלם ומאוחד, הרי באמצעות הפירוד עלולים הם לאבד מעלה זו וכן את הזכות להיגאל. חוסר האחדות תוקן ע"י קושי השיעבוד, ששבר את גאוותם, וממילא התבטל פירוד הלבבות שהיה בהם. כאשר חזרו בני-ישראל והתלכדו מחדש, נעשו ראויים הם לבחירה הנצחית של הקב"ה, ומאז אין הם יכולים עוד להתבטל כאומה, אלא נעשו ל"עם-עולם", עד לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות,כרך לא, עמוד 8) כסף וזהב כשכר עבודה: ******************** א. בפרשתנו(ג,כא)אומר הקב"ה למשה:"ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים". מסביר המדרש(שמו"ר פרשתנו ג,יא):"אני עתיד לעשות אתכם לחן בעיני מצרים, כדי שישאילום וילכו מלאים. כדי שלא יהיה פתחון-פה לאברהם אבינו לומר:´ןעבדום ועינו אותם´ - קיים בהם:"ואחרי-כן ייצאו ברכוש גדול´ - לא קיים בהם". ההנמקה "שלא יהיה פתחון-פה לאברהם" מעוררת לכאורה לתמיהה - וכי רק כדי שלא לתת ´פתחון-פה´ לאברהם צריך הקב"ה לקיים את אשר הבטיח?! לכאורה עליו לקיים זאת בגלל ההבטחה עצמה, שכן "לא איש א-ל ויכזב"!(במדבר בלק כג,יט). ב. וכאן מביא הרבי שליט"א את הביאור לעניין: הכסף והזהב שלקחו בני-ישראל מהמצרים נועד להשיג שתי מטרות: האחת היא להעניש את המצרים והשנייה לתת שכר לבני ישראל על עבודתם(ראה פרשת דרכים דרך מצרים דרוש חמישי). השאלה הנשאלת היא, איזו משתי המטרות כאמור לעיל היא המטרה העיקרית: האם העיקר הוא להעניש את המצרים, אלא שבתוך כך גם מעניקים שכר לישראל; או שהעיקר הוא במתן שכר לבני-ישראל, ועושים זאת יחד עם הענשת המצרים. הגמרא מספרת(במסכת סנהדרין צא,א), שבזמן אלכסנדר מוקדון באו בני מצרים בטענה, שעם-ישראל צריך להשיב להם את הכסף והזהב שלקח מאיתם בצאתו ממצרים. על כך השיב להם גביהא בן-פסיסא, נציג היהודים בזמן ההוא:"תנו לנו שכר-עבודה של שישים ריבוא(שש מאות אלף)ששעבדתם במצרים". מתשובה זו נראה, שה"רכוש גדול" שהוציאו בני-ישראל ממצרים, היה בבחינת ´שכר-עבודה´ על עבודתם. ג. עתה יובן מדוע נטילת הכסף והזהב הייתה צריכה להיות דווקא ע"י "ונתתי את חן העם". מצד עצם הבטחת הקב"ה "ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול", הייתה העברת הכסף והזהב לידי ישראל יכולה להיעשות גם בדרכים אחרות, ולאו-דווקא ברצונם של המצרים; אך בכדי "שלא יהיה פתחון-פה לאברהם אבינו". היה הדבר צריך להיעשות דווקא ברצונם של המצרים: מצד שלימות הצדק והיושר כלפי אברהם אבינו, רצה הקב"ה שמתן השכר לבני-ישראל יהיה באופן גלוי באותה מידה שהעבדות הייתה באופן גלוי. כשם שהכל ראו שבני-ישראל היו עבדים, כך רצה הקב"ה שהכל יראו שהמצרים, ברצונם ובבחירתם, נותנים ומעניקים לבני-ישראל את ה"רכוש גדול", לכן נתן את חן העם בעיני מצרים, כדי שברצונם ייתנו לעם-ישראל את כספם וזהבם. ד. בתורת הקבלה והחסידות(ראה לקוטי תורה לאריז"ל(ריש פרשת תצא)בביאור מצוות "לא תשוב מצרימה". תורה אור פרשת בא ס,ג.וראה באריכות לקוטי שיחות כרך ג,עמוד 823 ואילך)מוסבר, שה"רכוש גדול" שהוציאו בני-ישראל ממצרים התבטא(בפנימיות העניינים)בניצוצות הקדושה שהיו חבויים שם. ע"י עבודתם במצרים, גאלו והעלו היהודים את אותם הניצוצות האלוקיים הללו. עפ"י מה שהוסבר לעיל מובן איפוא, שהמטרה העיקרית בגלות מצרים הייתה טובתם ושלימותם של בני-ישראל, ולא העלאת הניצוצות כשהיא לעצמה. ע"י הגלות זכו הם עצמם להתעלות, תוך-כדי העלאת ניצוצות הקדושה. וזאת הייתה מטרת הגלות. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך כא, עמ´ 10) גלגוליו של חמור: **************** א. כאשר יצא משה רבינו, בשליחות ה´, ממדיין למצרים, נאמר:"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור"(פרשתנו ד,כ). מפרש רש"י, בלשון חז"ל:"הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק"(בראשית,כב ג), והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר:"עני ורוכב על חמור"(זכריה ט,ט). אנו מבחינים בביטוי שונה לגבי שימושו של החמור אצל כל אחד משלושת האישים: אצל אברהם נאמר:"החמור שחבש אברהם"; אצל משה נאמר:"וירכיבם על החמור"; ואילו על המשיח נאמר, שהוא עתיד "להיגלות(משא"כ בפרקי דרבי אליעזר פרק לא:לרכוב עליו)עליו". הבדלים אלו משקפים את תפקידם המיוחד של אברהם, משה והמשיח. ב. שלושת האישים הללו הם למעשה פורצי-דרך מבחינת השלטת מלכות ה´ בעולם: אברהם אבינו היה הראשון שהפיץ את שם-ה´ בעולם. משה רבינו גאל את בני-ישראל ממצרים והביאם לקבלת התורה במעמד הר-סיני. המלך המשיח עתיד להשלים את המלאכה ולתקן את העולם כולו במלכות ה´. ההבדלים הללו אם כן מוצאים את ביטויים בחמור. החמור מסמל את החומריות של העולם הגשמי(ראה גם גור-אריה עה"ת כאן(ובספר גבורות ה´ פרק כט).מנחה בלולה כאן.פנים יפות ועוד),חומריות שיש לכבוש ולזכך עד אשר היא תהיה ראוייה לגילוי האמת האלוקית. השימוש ב´חמור´ מבטא איפוא את פעולתו המיוחדת של כל אחד ואחד משלושת האישים הללו בזיכוך ה´חומר´ והחומריות של העולם. ג. תפקידו של אברהם אבינו התבטא במלחמה שחולל כנגד האלילות ובשבירת החומריות של העולם, שהתנגדה לאמת האלוקית. לכן נאמר בו "החמור שחבש אברהם" - שכן היה עליו לחבוש אותו, להכניעו ולשבור את התנגדותו. בימי משה רבינו התקדם המהלך לשלב נוסף, הוא הוליך את עם-ישראל למתן-התורה, שאז כבר נעשה העולם הגשמי כלי להשראת הקדושה. משה סלל את הדרך לקידושה של הגשמיות, שהיא עצמה תוכל להתקדש ולהיעשות כלי לאור האמת האלוקית. לכן נאמר בו "וירכיבם על החמור" - שכן אצלו ה´חומר´ כבר נושא עליו את הקדושה. ד. השלימות של העבודה הזאת תבוא ע"י המלך המשיח, אשר ירומם את החומריות עד שלא זו בלבד שלא תתנגד לאור הקדושה, אלא היא עצמה תקרין את האמת האלוקית. ה´חומר´ עצמו יגלה אז את הקב"ה. לכן השימוש של המשיח בחמור הוא - "להיגלות עליו", כלומר, ה´חמור´ עצמו מגלה את האלוקות. זהו אם כן ייחודו של המלך המשיח, בכך שהוא מביא את חומריות העולם עצמה לידי כך שתגלה את אור הקדושה. לא יהיה עוד כל צורך בשבירת החומריות ובמלחמה עימה, אלא החומר עצמו יאיר ויגלה שהאמת של כל המציאות היא הקדושה. אז יתקיים הייעוד:"ומלאה הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים"(ישעיה יא,ט. רמב"ם סוף הלכות מלכים). (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך לא,עמ´15) בן גדול ובן קטן: **************** א. הפעם הראשונה שבה מכונים בני-ישראל בשם ´בנים´ של הקב"ה היא בפרשתנו, בפסוק:"בני בכורי ישראל"(ד,כב). יש כאן שילוב של שתי מעלות שהקב"ה מציין בעם-ישראל: א) "בני" - יהודי הוא בנו של הקב"ה; ב) "בכורי" - הוא אינו סתם בן, אלא בן גדול וחשוב, וכפי שמפרש רש"י:"בכורי" - "לשון גדולה". פעמים רבות מודגשת מעלתו של עם-ישראל דווקא כ´בן קטן´. חז"ל(ראה אגדת בראשית פרק ה,א. דברים רבה פרשה ה,ז. וראה לקוטי אמרים ואור תורה להרב המגיד בתחילתם ובכמה מקומות בספריו)מקשרים זאת עם הפסוק:"כי נער ישראל ואוהבהו"(הושע יא,א. וראה באריכות אור התורה בשלח עמוד שפב ואילך. ד"ה "כי נער ישראל" תרס"ו. ספר המאמרים תרע"ח עמוד קנט ואילך), שדווקא בגלל היותו ´נער´ קטן - "ואוהבהו". הם אף מביאים משל למלך "שהיו לו בנים הרבה, והיה אוהב את הקטן יותר מכולם". אולם כאן מציין הקב"ה מעלה מיוחדת בבן הגדול דווקא - "בכורי". ב. ההבדל בין בן קטן לבין גדול הוא, שאהבת האב לבנו הגדול יכולה להיות לא רק בגלל עצם היותו בנו, אלא בשל מעלותיו האישיות - חוכמתו, מידותיו הטובות, זהירותו בכבוד אביו וכדומה. זוהי כבר אהבה שיש לה טעם וסיבה, וככל שתגדל הסיבה, כך תגדל האהבה. לעומת זאת, אהבת האב לבנו הקטן אינה נובעת ממעלותיו של הבן. גם כשהבן הקטן מכבד את אביו, אין הדבר מעיד על אופיו ומידותיו הטובות, שכן זהו טבעו של הילד הקטן שהוא מציית לאביו ומכבדו. אהבתו של האב לבנו הקטן נובעת מעצם העובדה שזהו בנו, ולכן זוהי אהבה עצמותית, שאינה תלוייה בסיבות כלשהן. ג. שני סוגי אהבות האב לבניו הגדול והקטן קיימים גם באהבת הקב"ה לעם-ישראל: כאשר בני-ישראל עובדים את הקב"ה, לומדים את תורתו ומקיימים את מצוותיו, מתגלית דרגת האהבה של האב לבנו הגדול - אהבה שיש לה טעם וסיבה(שיש בה בכל-זאת מעלה מיוחדת, עפ"י הטבע שהטביע הקב"ה באדם, שהוא רוצה בקב שלו יותר מט´ קבין של חברו(מסכת בבא מציעא לח,א). ד. השלימות האמיתית היא בשילוב שתי המעלות יחדיו. על-אף מעלותיו של היהודי בלימוד התורה ובקיום מצוותייה, עליו לחוש עצמו כ´בן קטן´, שאין בו שום מעלות, הממלא את רצון אביו בקבלת-עול פשוטה. תחושה זו מעוררת את גילוי האהבה העצמותית של הקב"ה לעם-ישראל. בה בשעה צריך היהודי להיות בדרגת "בני בכורי", לשון גדולה. כלומר, הוא צריך שיהיו לו מעלות של לימוד התורה וקיום מצוותייה, שבזכותן הוא נחשב ל´בן גדול´, ואהבת ה´ אליו היא גם בשל מעלותיו אלה. אלא שגם בדרגה זו של ´בכורי´ מאירה הדרגה הבסיסית יותר של ´בני´ - עצם הקשר של יהודי עם הקב"ה מצד היותם למציאות אחת ובלתי-נפרדת. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך כא, עמ´ 20) פרעה רוצה להפריד תורה ממדינה: ***************************** א. כאשר משה ואהרן באו אל פרעה בתביעה לשחרר את בני-ישראל, אמר להם פרעה:"למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם"(פרשתנו ה,ד). מסבירים חז"ל,(שמו"ר פרשתנו ה,טז. פירש"י על הפסוק. וראה תנחומא וארא ו):שמשה ואהרן, ככל שבט לוי, היו משוחררים מעבודת הפרך, ולכן אמר להם פרעה: הרי אתם פטורים מעבדות מצרים; לכו איפוא לעניינכם ואל תפריעו את העם ממעשיו. מדוע שוחרר שבט לוי מעבודת-הפרך של מצרים? מסביר הרמב"ן(על הפסוק. ועל דרך זה בבחיי על הפסוק):"מנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם". גם פרעה הבין את הצורך הזה ואיפשר לשבט לוי לעסוק בתורה וללמדה לבני-ישראל. ב. עפ"י פירוש זה מקבל הדו-שיח בין משה ואהרן לבין פרעה משמעות מעמיקה יותר. משה ואהרן ביקשו להניח לכל עם-ישראל ללכת ולעבוד את ה´. לעומתם טען פרעה, כי די בכך ששבט לוי לומד תורה ואין צורך שכל אחד ואחד מבני-ישראל יעסוק בתורה ובעבודת-ה´. לכו אתם ללימוד תורתכם, טען פרעה כלפי משה ואהרן, ואל תתערבו בעניינים שאינם נוגעים לכם באופן אישי; אל תנסו לשנות את הסדרים הנהוגים במדינה. בספר הזוהר(חלק א קכה סוף עמוד א. ולהעיר ממלכים-א ה,י. ובמפרשים שם)מובא, שחכמת מצרים הייתה רבה "יותר מכל העולם", ושפרעה עצמו היה אף הוא חכם גדול(וראה זוהר חלק ב,נב,ב). כאשר ננתח את טענותיו של פרעה נראה שטמונה בהן השקפת-עולם שלימה. ג. פרעה אינו שולל את התורה מכל וכל. הוא מבין את חשיבותה ואף מניח לשבט שלם לעסוק בה. אבל הוא תובע ודורש הפרדת רשויות - התורה לחוד והנהגת המדינה לחוד. הוא אינו מסכים שהתורה תתערב בענייני המדינה. הוא מכבד את משה ואהרן כרבנים וכמנהיגים רוחניים, אך הוא תובע מהם להישאר בתחומי בית-הכנסת ובית-המדרש ולא להתערב בסדרי החיים הנהוגים במצרים. מכאן יש לזכור איפוא, שזו טענת פרעה, מלך מצרים. השקפת-עולם מעין זו מנוגדת לגמרי מזו של היהודי. התורה ניתנה כדי להנחות את חיי היהודי ואת העולם כולו, ואין שום דבר שהוא נמצא מחוץ לתחומה של התורה. ד. דבר נוסף שעלינו ללמוד מהדברים שהובאו לעיל הוא, שאל לו ליהודי לומר:"אני את נפשי הצלתי". יהודי יכול לשבת באוהלה של תורה, להיות שקוע במכמניה ולא להתעניין כלל וכלל במה שקורה בחוץ. ואף מפעם לפעם הוא גם מואיל בטובו למסור שיעור או דבר תורה לאחרים - ודאי שאין מקום לבוא אליו בטענות כלשהן. אך זהו בעצם רצונו של פרעה, לו שמעו משה ואהרן לטענות ´הגיוניות´ כביכול אלה, היו מפסידים הם חלילה את הגאולה. אך הם לא קיבלו את דבריו של פרעה ומסרו את נפשם על כך שעוד יהודים יוכלו ללמוד תורה ולעבוד את ה´. הם לא יכלו לשבת בשקט באותה עת ולעסוק בתורתם ובעבודתם שעה שמצויים יהודים שנותנים את כוחות-נפשם ל´פרעה מלך מצרים´(גם במשמעות הסמלית של המושג). דווקא בזכות עמידתם האיתנה מול טענותיו של פרעה ומסירות-נפשם בעבור כלל ישראל, זכו הם להחיש את הגאולה ולהוציא את בני-ישראל ממצרים. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך טז, עמ´ 29) "עבודת פרך" ברוחניות: ********************* א. בסיומה של פרשת שמות, מתארת התורה את החרפת השיעבוד של עם-ישראל, עד כדי כך, שמשה רבינו זעק אל ה´ באומרו אליו:"למה הרעותה לעם הזה!"(פרשתנו ה,כב). על כך באה התשובה בתחילת הפרשה הבאה:"וארא אל אברהם... ושמי ה´ לא נודעתי להם"(פרשתנו ו,ג). כלומר, עד עתה לא נתגלה הקב"ה בכל עוצמת התגלותו. זוהי איפוא מטרת השיעבוד הגובר - כדי לזכות להתגלות הגדולה של "שמי ה´". וכך ממשיך הקב"ה ואומר:"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... וידעתם כי אני ה´"(שם,ו,ו-ז). דווקא ע"י גלות מצרים נעשו בני-ישראל ראויים לקבלת ההתגלות הגדולה של שם הוי´, במעמד הר-סיני(כמובא בתורה אור נו,ד). ב. כלל בתורה הוא, שכל פרט ופרט בה אמיתי ונצחי. מכאן, שגם שאלתו-זעקתו של משה רבינו - אעפ"י שהקב"ה השיב עלייה תשובה - היא שאלה נצחית. זעקתו של משה רבינו מלמדת אותנו, שגם כאשר יש הסבר על אריכות הגלות, בכל-זאת עדיין יש מקום לשאלה ולזעקה מצד עם-ישראל - "למה הרעותה לעם הזה!". אמנם כדי לזכות להתגלות הגדולה של הקב"ה יש צורך בתהליך של בירור וזיכוך, אבל זעקתו של עם-ישראל היא - מדוע הזיכוך הזה חייב להיות דווקא ע"י גלות קשה כפשוטם של דברים?! מדוע אי-אפשר להסתפק בזיכוך רוחני וב"עבודה קשה" במישור הנפשי?! שואל הרבי שליט"א. ג. הרבי שליט"א משיב שתורת החסידות מסבירה(שם מט,א), ששיעבוד מצרים יכול היה להיות גם בצד הרוחני. וכך היא מפרשת את הפסוק:"וימררו את חייהם" - היא התורה, כי היא חיינו; "בעבודה קשה" - זו קושיה; "בחומר" - זה קל-וחומר"; "ובלבנים" - זה ליבון ההלכה; "ובכל עבודה בשדה" - זו הברייתא. כלומר, עמל התורה יכול להיות שקול לעמל הגלות כפשוטה. וכך בעצם ניתן להחליף את יגיעת הפרנסה(שזהו עיקר הגלות:תורה אור ח,ד)ושל ההתמודדות עם טרדות וענייני העולם - באמצעות יגיעה בתורה. זוהי איפוא הטענה: אם נגזר עלינו לעבור בירור וזיכוך ע"י עמל ויגיעה, מדוע חייב העמל הזה להיות עמל גשמי ויגיעה גשמית, ומדוע לא ניתן להחליף זאת בעמל וביגיעה רוחניים? ד. אין זו רק טענה, אלא ניתן להמיר בפועל עמל גשמי בעמל רוחני. למשל, הגמרא אומרת שמשמעותה של עבודת הפרך במצרים הייתה, שהמצרים הטילו עבודת גברים על נשים ועבודת נשים על גברים. ולכאורה, מהו הקושי לגברים, והלא עבודת נשים קלה יותר? אלא מאחר שלא היו רגילים בה, הייתה זו להם עבודת פרך. כך ובאופן שכזה יכול היהודי להמיר את עבודת הפרך של הגלות ע"י עבודה רוחנית שאינה כפי הרגליו. לכן אומרת הגמרא(מסכת חגיגה ט,ב), כי השונה את פרקו מאה פעמים אינו נחשב עובד אלוקים, מאחר שזו הייתה הרגילות בימיהם, אבל השונה את פרקו מאה פעמים ואחת - נקרא עובד אלוקים, כי בכך למעשה שבר את הרגליו(כמובא בתניא פרק טו). עבודה זו יכולה לבוא במקום הגלות כפשוטה, ולהכין אותנו לקראת ההתגלות הגדולה של הגאולה. (מלוקט מהספר לקוטי שיחות כרך א, עמ´ 115) בברכת בשורות טובות, ברכה והצלחה רבה בכל המצטרך בגו"ר! ולהתראות בעזהי"ת בשבוע הבא! ר´ עופר דפני קהילת חסידי חב"ד-ליובאוויטש קרית-שמואל,חיפה כאן ציווה ה´ את הברכה!
 יעקב י''ח טבת ס''ג 16:26

לרב דפני

הרב דפני שלום רב!אנחנו נהנים לקרוא את הדברים שאתא מביא לנו מדי שבוע בשבוע! הייתי מציע לך להדפיס את זה לחפש מימון ולהפיץ בין אנ"ש תענוג!היינו מעונינים להכיר את כבודו האם הוא משפיע בא"נש? כמה זמן לוקח לכם ללקט ולהקליד את כל החומר? תהא פעולה נמשכת ובהוספה והזמ"ג כל טוב
 משיחיסט אחד י''ח טבת ס''ג 10:36

מה מטרת המדור באופן מוגדר?

 יצחק י''ז טבת ס''ג 18:26

ישר כח!

ישר כח! ישר כח! ישר כח! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד