פרשת "ויחי" - פנינים והארות מאת הרבי מה"מ שליט"א!

ב"ה. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! מוצש"ק,פרשת ויחי,י´טבת ה´תשס"ג(תענית עשרה בטבת) לכבוד סיומו של ספר חומש בראשית ליקטתי עבורכם אחיי החסידים הגיגים הוראות ורעיונות משיחותיו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בקשר לפרשת השבוע פרשת "ויחי" אותה נקרא בעזהי"ת בבתי-הכנסת בשבת הקרובה: לחיות חיי נצח: ************** א. ידוע שבתורה כל דבר מדוייק בתכלית השלימות. גם שמות הפרשיות מדוייקים, ושמה של כל פרשה ופרשה מבטא את מהותה ואת תוכנה. לאור כל זאת מתבקשת השאלה, למה פרשתנו נקראת בשם "ויחי", בו בזמן שהיא עוסקת בהיפך הגמור - מתחילת הפרשה מסופר על פטירת יעקב אבינו ולא על חייו. ההסבר לכך טמון ונמצא בעומק משמעותם של החיים עצמם. חיים אמיתיים הינם נצחיים. ולעומת זאת חיים שיש בהם תנודות ושעלולים ח"ו להיפסק, אינם נקראים חיים במובן האמיתי של המושג. משום כך, רק על הקב"ה, מקור החיים, ניתן לומר שהוא חי באמת, כמו שנאמר: "וה´ אלוקים אמת הוא אלוקים חיים"(ירמיה י י). הואיל והקב"ה הוא ´אמת´, שאין בו כל שינויים ושאינו נפסק לעולם ח"ו, הוא גם נקרא בשם "חיים". ב. אם כן, איך יכולים גם בני-תמותה לזכות ב´חיים´ אלה? רק באמצעות הדביקות בה´. הואיל והקב"ה בכבודו ובעצמו הוא החיים האמיתיים, על-כן כל הדבק בו - אף הוא חי. וכך נאמר בפסוק: "ואתם הדבקים בה´ אלוקיכם חיים כולכם היום"(דברים ד,ד). זוהי הסיבה למעשה שעם-ישראל נמנה עם הדברים הנקראים ´חיים´. מכיוון שהוא דבק בקב"ה. דבר זה בא לידי ביטוי דווקא כאשר יהודי פוגש בדרכו מכשולים ונדרש הוא להתמודד עם קשיים ובעיות לסוגיהם. כל עוד החיים זורמים על מי-מנוחות, לא באה לידי ביטוי ברור דבר דבקותו בקב"ה. אך כאשר היהודי נתקל בהפרעות ובקשיים בעבודת ה´ ית´ ומתגבר עליהם - אז מתגלה בבירור כי הוא אכן דבק באמת בקב"ה, ואז הוא נקרא "חי". ג. עתה גם מובן למה נקראת פרשתנו ´ויחי´. דווקא כשיעקב אבינו נמצא במצרים והוא עומד לפני פטירתו - זה הזמן בדיוק שבו זוהרת במלוא עוצמתה העובדה שהוא אכן ´חי´. קודם לכן היה יעקב אבינו בארץ-ישראל, המקום בו נמצאת הקדושה. הוא אמנם עבר בתוך כך הרבה צרות וייסורים, אך עדיין לא היה די בכך בכדי לגלות את מידת דבקותו בקב"ה, לעומת דרגתו הרוחנית העליונה. אך כאשר יעקב נמצא לפני פטירתו, לאחר שירד עם משפחתו למצרים, "ערוות הארץ", וגם שם הוא ובניו(ובכלל זה אפרים ומנשה שנולדו במצרים)עומדים בצדקתם במלוא השלימות - כעת הכל רואים את העובדה שיעקב אבינו היה ´חי´. ד. הגמרא אומרת(במסכת תענית ה,ב): "יעקב אבינו לא מת: מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". המשך קיומו של עם-ישראל, מתוך דבקות בה´, בדרכו של יעקב - זהו המשך חייו. לכן נקראת הפרשה ´ויחי´, מפני שדווקא בה אנו רואים בבירור את חייו הנצחיים של יעקב אבינו. ומכאן לקח נצחי לכל יהודי, שדווקא בזמן הגלות, כאשר הקשיים והצרות מרובים הם, ובפרט בשעה שאין רואים בעיני בשר כיצד יכולים להיגאל("נסתם הקץ", כמו שנאמר אצל יעקב), ואעפ"כ לומדים יהודים תורה ומקיימים מצוות ומאמינים ביתר שאת וביתר עוז בגאולה השלימה וכאן בעצם מתגלה, שהתורה והקב"ה הם החיים האמיתיים של עם-ישראל. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך ט"ו,עמ´ 422) חינוך של ילד יהודי: ******************* א. פרשת ´ויחי´ נפתחת בפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע-עשרה שנה". ´בעל הטורים´ מפרש זאת, ששנותיו הטובות ביותר של יעקב אבינו היו אותן שבע-עשרה השנים שחי במצרים. כאשר אדמו"ר ה´צמח צדק´ היה ילד ולמד פירוש זה, חזר הביתה ושאל את סבו, רבינו הזקן, איך ייתכן ששנות חייו הטובות ביותר של יעקב אבינו, בחיר האבות, היו במצרים? ענה לו רבינו הזקן, שלפני ירידתו למצרים שלח יעקב את יהודה "להורות לפניו", וכפירוש חז"ל - "להתקין לו בית-תלמוד, שתהא שם תורה". כאשר לומדים תורה, מתקרבים אל ה´ ויכולים לחיות חיים אמיתיים גם במצרים, ערוות הארץ. ב. יש לבאר את השאלה והתשובה בעומק יותר: כל תכלית עבודת האדם בעולם הזה היא להתרומם ממגבלות העולם ולהגיע לדבקות בא"ס ב"ה. מצרים לעומת זאת, מסמלת את ההיפך הגמור - מיצרים והגבלות. מכאן איפוא באה השאלה: כיצד ייתכן שדווקא במצרים יגיע יעקב אבינו לשלימות חייו? על כך אם כן באה התשובה, שכאשר קשורים עם התורה, ניתן לאדם הכח להגיע לדבקות בקב"ה אפילו במצרים(מלשון מיצרים). שכן התורה, בהיותה מושרשת בקב"ה בכבודו ובעצמו, יש בתוכה כח אין-סופי ובלתי-מוגבל, שביכולתו הוא גובר על כל המגבלות שבמצרים. עד אשר שבאמצעות כח התורה הזה יש בכוחו לפעול שדווקא במצרים יגיע היהודי לשלמות העליונה ביותר. ג. אולם לכאורה לא נתן רבינו הזקן תשובה מלאה לשאלת נכדו אדמו"ר ה´צמח צדק´. השאלה הייתה, כיצד ייתכן שדווקא במצרים יגיע יעקב אבינו לשלימות חייו, ואילו רבינו הזקן הסביר לנכדו שע"י התורה ניתן לחיות חיים שלמים גם במצרים. ההסבר הוא, שזהו כוחה של התורה בהפיכת החושך לאור, שאז בעצם מגיעים ליתרון מיוחד - "יתרון האור מן החושך"(קהלת ב,יג) - יתרונו של האור הבא דווקא מהפיכת החושך לאור. ומכאן אנו למדים שכאשר יהודי נשאר דבק בקב"ה בהיותו במצרים, יש כאן עניין של הפיכת החושך לאור, ובאמצעות כך מגיעים לדרגה עליונה יותר מאשר ע"י האור עצמו. ד. תשובה זו ניתנה לאדמו"ר ה´צמח צדק´ בהיותו ילד, ולמעשה מתאימה לכל ילד יהודי ברמז בלבד ולא במפורש, שכן כאשר מדובר בראשית החינוך, אין מקום לחשוב על הפיכת חושך לאור. על הילד לדעת שחושך הוא דבר רע, שצריך ושיש להימלט מפניו. ורק לאחר שהילד גדל ומתבגר, הוא לומד, שאם בדיעבד הובא האדם למקום סכנה ועמד בניסיון, הרי אז הוא מגיע ליתרון האור הבא מן החושך, אך אין זה עניין לילד, משום הסיבה שלכתחילה אסור לאדם להיכנס למקום סכנה. וזוהי ההוראה שטמונה בדברי רבינו הזקן, שאם חלילה חטא האדם ונפל תחת ממשלת ´מצרים´, אל לו להרגיש נואש. עליו לעמוד איתן בניסיון שנקלע אליו ואז הוא יצליח להפוך את ´מצרים´ עצמה לאור ולהגיע ל´יתרון האור´ שמביא את הגאולה האמיתית והשלימה. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך י´,עמ´ 160) הכח להחזיק מעמד בגלות: ********************** א. כאשר יעקב ביקש מיוסף "אל-נא תקברני במצרים", הבטיחו יוסף: אנוכי אעשה כדברך". אך יעקב לא שקט, אלא הוסיף וביקש:"השבעה לי", ויוסף נענה לבקשתו כפי שמספרת הפרשה:"וישבע לו". אם כן, נשאלת השאלה איפוא מדוע לא הסתפק יעקב בהבטחתו של יוסף ודרש גם שבועה, וכי ייתכן שיעקב חשש שיוסף יפר את הבטחתו? אלא שהדבר נובע מהכח המיוחד של השבועה. כידוע הרי ששבועה שונה מהבטחה במידת המחוייבות שהיא מטילה על האדם. כאשר אדם מבטיח הבטחה מסויימת, הוא אכן מתכוון לקיימה, וכאשר יבוא הזמן הוא יעשה את כל התלוי בו על מנת שתתקיים; אבל אין הוא חי כל הזמן במחשבה על ההבטחה שהבטיח. לעומת זאת, כאשר אדם נשבע לעשות מעשה מסויים - אין הוא מסיח את דעתו מכך, ביודעו את חומרתה של השבועה. מכאן אנו למדים שיעקב אבינו לא הסתפק בהבטחה ודרש מיוסף בנו גם להישבע לו, ביודעו שמילוי בקשתו עלול להיות כרוך בקשיים, ורק בכח השבועה יוכל יוסף לעמוד בהם. ב. אנו רואים הבדל ניכר וברור בין יעקב לבין יוסף: יעקב לא הסכים להיקבר בארץ מצרים ותבע מבנו:"ונשאתני ממצרים". לעומת ארונו של יוסף שנשאר במצרים, והלה רק השביע את בני-ישראל, שכאשר יגיע הזמן של "פקוד יפקוד" יעלו את עצמותיו עמם. במבט ראשון נראית התביעה הזו של יעקב אבינו(שלא יקברוהו במצרים)כהצלה עצמית, בעוד ובניו נשארים שם בגלות. אך הואיל ולא ניתן לומר כן על יעקב אבינו, עלינו לומר איפוא שהדבר היה לטובתם של ישראל. ג. כלל אמרו חז"ל:"אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים". כדי שבני-ישראל יוכלו לצאת ממצרים, הם נזקקו לכח חיצוני, שאינו נמצא במצרים, ואשר באמצעותו יוכלו הם להיחלץ משם. הכוח הזה היה יעקב אבינו. הוא היה למעלה ממצרים, למעלה מהגלות. מקומו אינו במצרים, אלא בארץ-ישראל, ומשם הוא מעניק את הכח לבני-ישראל אשר במצרים. לעומת זאת, יוסף נמצא בגלות, במצרים; ובהיותו שם הוא נותן כח ומחזק את בני-ישראל. מצד אחד הוא נמצא בגלות, ומצד שני הוא מחזק את העם מבפנים. לכן ארונו נשאר במצרים, וזכותו הגנה עליהם בעודם שם. וזוהי למעשה הסיבה הפנימית על השאלה מדוע דרש יעקב אבינו שלא להיקבר במצרים ואילו עצמות יוסף נשארו במצרים. ד. דבר זה מסביר מדוע השביע יעקב את יוסף "ונשאתני ממצרים". ידע יעקב, שמצד מהותו של יוסף(כמי שמחזק את עם ישראל מבפנים, מתוך מצרים)הוא עשוי בתוך כך לרצות שגם אביו יישאר במצרים, כדי שזכותו תגן על בני-ישראל. לכן השביע אותו להוציאו ממצרים, ואז כבר לא נותרה לו כל ברירה אלא למלא אחר השבועה, ללא כל שאלות ומחשבות אישיות. בדבר זה ישנו לקח לכל יהודי: אף-על-פי שגם בגלות נמצאת השכינה עמנו, בכל-זאת צריך יהודי לזעוק:"ונשאתני ממצרים" - וזאת מתוך אמונה עזה ותקווה מעומק הנפש, ובכח זה נזכה להיגאל במהרה בימינו. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך כ"ה,עמ´ 270) לא רק לזכור;גם לעשות: ********************* א.בפרשת השבוע אנו עדים לדו-שיח מיוחד במינו בין יעקב אבינו לבן בנו יוסף הצדיק. כאשר מביא יוסף את בניו אל אביו, כדי שיברכם, הוא מעמיד בטבעיות את מנשה הבכור מול ימינו של יעקב, ואילו את אפרים הצעיר מבין השניים, מול שמאלו. אך יעקב אבינו משכל את ידיו, מניח את ידו הימנית על ראשו של אפרים ואת ידו השמאלית על ראש מנשה, וכך הוא מברכם. יוסף בראותו כל זאת, אינו מרוצה מכך ואומר לאביו:"לא כן אבי, כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו". אולם יעקב ממאן לקבל את דברי בנו ומשיב:"ידעתי בני ידעתי,גם הוא(מנשה)יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו". ב. ידוע, שאצל הצדיקים, ובפרט אצל האבות והשבטים אין ´טעויות´, ובייחוד כאשר התורה מספרת אודות הדברים הללו, שצריכים לשמש הוראת-דרך לדורות. מובן איפוא, שיוסף לא טעה כאשר ביקש מיעקב אביו לשים את ימינו על ראש מנשה. אין ספק כלל, שהצדק היה גם עם יעקב וגם עם יוסף, אלא שחילוקי-הדיעות שביניהם מצביעים על שתי גישות שונות בעבודת ה´: האחת מצד תפיסת העולם של יוסף הצדיק ודרכו בעבודת-ה´, ישנה מעלה יתרה למנשה, ולכן הוא הבכור;והשנייה אך מכיוון הראייה של יעקב אבינו - אפרים, הצעיר, הוא הנעלה יותר. ג. את ההסבר לכך, נמצא בשמותיהם של מנשה ואפרים. שני השמות מבטאים את הרגשות שהירידה למצרים יצרה בליבו של יוסף, השם "מנשה" ניתן על-שם:"כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". שם זה מבטא את צערו של יוסף על אשר הורחק ממקום חיותו הטבעי בבית אביו. לעומתו השם "אפרים" מבטא תחושה הפוכה:"כי הפרני אלוקים בארץ עוניי". כאן מודה יוסף לה´ על התועלת שצמחה לו דווקא ע"י הגלות. יש כאן איפוא, שני רגשות הממלאים את ליבו של יוסף, ועם זאת, התחושה השלטת אצלו הייתה דווקא הראשונה - הזיכרון המתמיד של "בית אבי". עבודתו הרוחנית של יוסף הצדיק התמקדה בצורך להיות דבק ב"בית אבי" גם בתקופת היותו במצרים. משום כך היה מנשה העיקר בעיניו. אולם יעקב ראה את העיקר בגישה השנייה דווקא, זו המתבטאת בשמו של אפרים - הפיכת הגלות והחושך לאור - ולכן הוא ראה את מעלת אפרים לגבוהה ממעלת מנשה. ד. מכאן עלינו ללמוד ששתי הגישות האילו הן של יעקב והן של יוסף צריכות להתבטא גם אצלנו, בעודנו בזמן הגלות: ראשית-כל על היהודי לחוש את הצער על הגלות ואת הריחוק מאבינו שבשמיים, ועליו לבקש ולתבוע ללא הרף וללא הפסק את שובו ל"בית-אבי" - לגאולה השלימה. בו בזמן עליו לדעת, שתכליתה של הגלות היא - "הפרני אלוקים בארץ עוניי" - להאיר את חושך הגלות באמצעות התורה ומצוותייה ולעשות דווקא מענייני הגלות החשוכים אור גדול, ע"י "נר מצווה ותורה אור"(משלי ו,כג), ועד לקיום הייעוד - "לילה כיום יאיר"(תהילים קלט,יב). כאשר יהודי נמצא בסביבה שלא-נוחה לו, אל לו רק להיות שרוי בצער ובעצב על כך ולצפות אך ורק ליום שיוכל לברוח משם. על היהודי לנצל את שהייתו שם כדי להפיץ במקומו את אור התורה, עד אשר מקום זה יהפוך למקום תורה, מקום שבקדושה שזו תכליתה האמיתית של הגלות. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך ט"ו,עמ´ 432) ויתור על שלימות אישית: ********************** א. לאחר שיעקב אבינו ביקש מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה, הוסיף:"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל... ואקברה שם בדרך אפרת". מסביר רש"י, שיעקב חשש שמא בקשתו להעלותו לקבורה במערת המכפלה, תעורר אצל יוסף רגש של צער על אשר אימו לא זכתה לכך. לכן ראה יעקב אבינו צורך להתנצל על אשר קבר את רחל בדרך. רש"י מוסיף, שיעקב רמז ליוסף, על שקבר שם את רחל על-פי הוראת הקב"ה:"דע לך, שעל-פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת רחמים עליהם, שנאמר: קול ברמה נשמע וגו´. והקב"ה משיבה: יש שכר לפעולתך". ב. יעקב אבינו ורחל אימנו מייצגים את השלימות של בעל ואישה בעם ישראל. יעקב היה הבחיר שבאבות, ורחל הייתה אשתו העיקרית(כפי שיעקב אמר:"מתה עליי רחל"), עקרת ביתו - עיקר ביתו. על-כן אפשר לראות בהם את הנקודות המאפיינות איש ואישה בישראל. יעקב אבינו מבקש להעלותו לאחר מותו לארץ-ישראל ולקברו במערת המכפלה. הוא חותר לשלימות הקדושה אשר ביכולתו להשיג, ולכן הוא מבקש להיקבר במקום קדוש. לעומתו, רחל מסמלת מסירות-נפש - היא מוותרת על רצונה להיקבר במקום קדוש, כדי להיות לעזר לבנייה. ועל כך אומר לה הקב"ה:"יש שכר לפעולתך". ג. השוני הזה שבין יעקב לרחל מסמל את תפקידם השונה של איש ואישה. אע"פ שעל שניהם חל הכלל "אני נבראתי לשמש את קוני", יש לכל אחד ואחד תפקיד שונה: תפקידו של גבר הוא לחתור למירב השלימות האישית. לכן חלות עליו יותר מצוות מאשר על אישה, ולכן הוא נדרש להתרכז בלימוד התורה, בעבודת התפילה, וגם בענייני העולם, כדי להגיע למצב של "בכל דרכיך דעהו"(משלי ג,ו). לעומתו, האישה מוסרת את שלימותה האישית למען בנייה. היא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, משום שיש לה תפקיד גדול וחשוב יותר - לגדל ולחנך את הדור הבא. אמנם בכך היא מוותרת על מידה מסויימת של שלימות אישית, אך היא עושה זאת במסירות נפש. ד. בכך באה לידי ביטוי מעלתן של הנשים: אצל גבר, מכיוון שהוא עוסק בהשגת שלימותו האישית, יכול להתפתח רגש של שביעות רצון עצמית, ועד להרגשת גאווה. אולם אצל האישה, המבטאת את מסירות-הנפש, מאירה הנשמה היהודית הפנימית ללא שום מחיצות של יישות עצמית וגאווה ח"ו. ולכן, ההשתייכות לעם-ישראל נקבעת לא על-פי האב, אלא על-פי האם. שכן המהות היהודית היא תולדה מעצם הנשמה, שהיא מאירה בגלוי דווקא אצל האישה. לכן גם מסירות-הנפש של האישה, רחל אימנו, היא אשר הביאה את ההבטחה:"ושבו בנים לגבולם"(ירמיה לא,טז). כשיודעים שהגאולה קרובה: *********************** א. לפני פטירתו מקבץ אליו יעקב אבינו את בניו, ובמעמד זה הוא אומר להם:"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". אולם הוא אינו ממלא את הבטחתו בדבר גילוי העתיד, ובמקום זה הוא אומר דברים אחרים. מסבירים חז"ל:"ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה"(מסכת פסחים נו,א)כלומר, יעקב אבינו רצה לגלות לבניו את קץ הימים, אך הקב"ה מנע זאת ממנו. אין ספק מפני הדברים, שיעקב אבינו לא רצה לגלות את הקץ רק כדי לספק את יצר הסקרנות של בניו. ובודאי שהוא ראה בכך תועלת בעבורם ובעבור כל עם ישראל. אלא שהדבר בכל זאת מעורר תמיהה: לכאורה, לא זו בלבד שלא הייתה צומחת שום תועלת מגילוי הקץ, אלא הגילוי הזה היה עלול לגרום לנזק רב - ניתן לשער בנקל איזה רושם הייתה עושה על בני-ישראל הידיעה, שהגאולה תבוא רק לאחר כמה אלפי שנים(כפי שאנו רואים, שעדיין לא בא משיח צדקנו)! ידיעה כזאת מביאה מטבעה דיכדוך וייאוש - והאם ייתכן שיעקב אבינו רצה לומר דברים שהיו מייאשים את בניו?! ב. כדי להבין זאת עלינו להכיר את שני האופנים שבאמצעותם יכולה לבוא הגאולה: הגמרא אומרת(במסכת סנהדרין,צח,א):"זכו - ´אחישנה´; לא זכו - ´בעיתה´". כלומר, אמנם יש לגאולה העתידה מועד קבוע מראש("בעיתה"), וגם אם לא יהיו היהודים ראויים לכך, תבוא הגאולה במועד ההוא; אולם אם יזכו במעשיהם יתקיים "אחישנה" - הקב"ה יחיש את הגאולה ויביאה הרבה לפני המועד הנקוב. יעקב אבינו לא חשב לומר לבניו את המועד הסופי של הגאולה, אותו מועד שבו תבוא הגאולה בכל מקרה. הוא התכוון לומר להם מועד אחר, הקרוב יותר לאין ערוך, שבו הייתה יכולה להיות הגאולה אילו זכו. ייתכן מאוד, שמועד זה היה בטווח של שנים או עשרות שנים בלבד מיום פטירתו של יעקב. ג. מכל מקום איך ייתכן הדבר? הרי אנו רואים שהגאולה לא באה אז? ההסבר נעוץ בעניין זה גופא: אילו יעקב אבינו היה מגלה לבניו את הקץ ההוא, הייתה הגאולה אכן באה באותו מועד; אך מכיוון שלא נתאפשר לו לגלות את הקץ, התעכבה הגאולה עד לימינו אלה: אילו יעקב אבינו היה מגלה את הקץ ובני-ישראל היו יודעים שהגאולה קרובה כל-כך, היו נזהרים במעשיהם לאין-ערוך ואכן היו זוכים לגאולה באותו מועד. עצם הידיעה על קרבתה של הגאולה הייתה נוסכת בהם יותר מרץ ועוז לעבוד את ה´ כדבעי ולהיזהר מכל מה שעלול ח"ו לעכב את הגאולה. כך ובאופן שכזה היו זוכים לאותה גאולה קרובה ולא היו צריכים להתענות בגלות עוד אלפי שנים. ד. זו הייתה אכן כוונתו של יעקב אבינו, ולכן ביקש לגלות לבניו את הקץ. אך הקב"ה מנע זאת ממנו. שלימות העבודה היא, כשהאדם עובד את בוראו בכוחות עצמו, מתוך כל המגבלות של העולם הזה. הגילוי של יעקב היה פוגם בשלימות העבודה והיה מכניס אל תוך החיים מימד שנמצא מחוץ למסגרות העולם, ולכן נסתלקה ממנו השכינה. אמנם גם יעקב ידע כי גילוי הקץ יפגום בשלימות העבודה, אבל הוא רצה להחיש ככל האפשר את היציאה מהגלות, וזאת אפילו על חשבון שלימותה של העבודה. אולם הקב"ה רצה שהגאולה תהיה בתכלית השלימות, ולכן סילק מיעקב את שכינתו בכדי לתת ליהודים את האפשרות להשיג את הגאולה המושלמת ע"י עבודת ה´ מושלמת. אך בקשת צדיק אינה חוזרת ריקם והיא משמשת הוראה נצחית: יהודי צריך לבקש ולתבוע מהקב"ה שיביא את הגאולה במהרה בימינו, והבקשה הזאת כשהיא לעצמה נותנת סיוע ועידוד רב בעבודת הבורא. וכפי שאנו רואים במוחש, שכאשר אומרים ליהודי "הנה-הנה משיח בא" ו"אנו רוצים משיח עכשיו" - הרי זה מעורר אותו ומזרזו שלא יהיה אצלו שום דבר שיעכב חלילה את הגאולה. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך כ´,עמ´ 228) סימנים של מלך: ************** א. כאשר יעקב מברך את בניו לפני מותו, הוא מוכיח את ראובן בנו הבכור על חטאו ונוטל ממנו את הכהונה ואת המלכות. את המלכות הוא מעביר ליהודה, ומסביר זאת באומרו:"מטרף בני עלית". רש"י מפרש, שהכוונה לשתי פעולותיו הטובות של יהודה: א) העיצה שיעץ למכור את יוסף, שבכך בעצם מנע את הריגתו; ב) ההודאה ברבים על חטאו במעשה תמר, שבכך הציל אותה משריפה. ב. דבר זה מעורר תמיהה: הלוא אותן מעלות ממש, ואף יותר מהן, היו בראובן. בנוגע ליוסף אמר ראובן:"לא נכנו נפש"; ובעוד יהודה מכר את יוסף תמורת בצע כסף, חפץ ראובן לשחררו לחלוטין - "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו"! גם בתשובתו על חטאו נעלה ראובן על פני יהודה: יהודה נאלץ להודות בחטאו, כי לולא כן היה גורם להריגתה של תמר. לעומתו, ראובן אף שבעצם לא נחשב חטאו לחטא ממשי, כי "תבע עלבון אמו", בכל-זאת שב בתשובה כה עמוקה וכה ארוכה, עד שתשע שנים אחר-כך, בעת מכירת יוסף, עדיין "עסוק היה בשקו ובתעניתו"! ג. מראובן נשללו המלוכה והכהונה. אך לא הבכורה, ובכך למעשה טמון ביאור העניין. ישנו הבדל מהותי בין המלוכה והכהונה לבין הבכורה: המלוכה והכהונה מתבטאות בעיקר בהתמסרות לאחרים. מלך - מנהל את ענייני המדינה; כוהן - מברך את העם ומלמדו תורה. לעומתן בכורה היא מעלה אישית של האדם עצמו. ראובן, כבן הבכור, הוא שלם בתכלית. הוא מנסה לפעול להצלת יוסף. הוא שב בתשובה גמורה על חטאו במשך שנים ארוכות. מבחינתו האישית - עבודתו שלימה. אבל בכל הקשור לזולת, בפועל הוא לא הועיל לזולת. את יוסף הוא לא הציל, ואדרבה, הוא גרם לו להיות מושלך לבור מלא בנחשים ועקרבים. תשובתו הייתה עניין שבינו לבין קונו, ללא קשר אל הזולת(אדרבה, אילו לא היה עסוק "בשקו ובתעניתו", אולי הייתה נמנעת מכירת יוסף והייתה נחסכת כל הירידה לגלות מצרים). ד. לעומתו, יהודה, אף שעבודת התשובה העצמית שלו לא הייתה כל-כך עמוקה, הרי בפועל גרם להצלת הזולת: הוא אשר הציל את יוסף מן הבור ואת תמר מדין השריפה. התייצבותו במסירות-נפש למען הזולת, הוכיחה שדווקא הוא ראוי למלוכה, שעניינה דאגה לזולת. לכן ניטלה המלוכה מראובן וניתנה ליהודה. בדבר זה טמון לקח נצחי: אסור על יהודי להתרכז בשלימות עצמית בלבד. ההתעלמות מן הזולת עלולה לגרום ולהביא ל´מכירתו´ ולשורש כל הגלויות. יהודי חייב לעסוק באהבת-ישראל, ש"זהו כל התורה כולה"(תניא פרק ל"ב). ואז, אף אם הוא עצמו אינו עומד במדרגה כה נעלית, הרי בזכות עזרתו לאחרים, הוא קשור ומקושר לכל התורה כולה ומחיש את ביאת המשיח והגאולה האמיתית והשלימה. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך ט"ו,עמ´ 439) לשמור על השכל שלא ישגה ********************** א. בין הברכות שבירך יעקב את בניו מופיעה הברכה לאשר:"מאשר שמנה לחמו". רש"י מפרש, שהמילה "שמנה" רומזת לשפע השמן שיהיה לעתיד לבוא בנחלת אשר, והוא מציין, שכך גם בירך משה רבינו את שבט אשר:"וטובל בשמן רגלו". מעבר למשמעות הפשוטה של הברכה, ודאי שיש בה משמעות עליונה ועמוקה יותר, משמעות רוחנית. בדברי חז"ל אנו מוצאים, ששמן מסמל את החכמה(כמובא במסכת מנחות פה,ב). יעקב אבינו ומשה רבינו בירכו איפוא את אשר בריבוי גדול של חכמה. אולם יש לשים לב ללשון הברכה:"וטובל בשמן רגלו". כלומר, ה´שמן´ אינו מטרה כשלעצמה אלא הוא משרת את ה´רגל´(ביטוי בעל משמעות דומה מופיע גם בנבואה המתייחסת לזמן הגאולה(זכריה יד,ד):"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" - הרגליים מעל הזיתים שמפיקים שמן). ב. כשם שהשמן מסמל את החכמה, כך הרגל, שהיא האיבר התחתון ביותר, מסמלת את העשייה היבשה, את קבלת העול. הרגל מבצעת את ההוראות. אין בה הבנה ותחושה, אך יש בה צייתנות וקבלת עול. לפנינו איפוא שני קצוות מנוגדים: מצד אחד ´שמן´, המסמל את פסגת החכמה, ומצד שני ´רגל´, המייצגת את העשייה הפשוטה, את הצייתנות וקבלת העול. המטרה היא למעשה, שה´שמן´ ישרת את הרגל. השכל והחכמה, על אף מעלתם הנשגבה, עומדים הם מתחת לקבלת העול הפשוטה. הביצוע המעשי, מתוך קבלת עול, הוא העיקר, ואילו החכמה בכוחה רק להעשיר את הביצוע, כמו השמן שסך את הרגל - "וטובל בשמן רגלו". ג. יש לציין שני יתרונות בעבודת ה´ שנעשית בקבלת עול על עבודת ה´ שנעשית מתוך שכל והבנה: א) ההבנה האנושית הינה מוגבלת, ואילו הקב"ה הוא אין-סופי. לכן לא ניתן להשיג את הבורא באמצעות השכל, אלא דווקא ע"י קבלת עול והתמסרות מוחלטת לקב"ה, שאז זוכים להשראת השכינה. ב) השכל האנושי עצמו גמיש ועלול להוביל לכיוונים לא נכונים, ורק מצב של קבלת עול איתנה יכולה להבטיח שלא יהיו סטיות מהדרך הנכונה. זו איפוא הברכה שניתנה לאשר: מצד אחד הוא נתברך בריבוי שמן, בריבוי חכמה; אך במקביל נתברך, שהחכמה תהיה מעוגנת בקבלת עול ובהתמסרות לקב"ה, דבר המבטיח שהיא תהיה חכמה אמיתית, שתוביל לכיוון הרצוי. ד. שבט אשר היה חלק ממחנה דן, המחנה שצעד אחרון - "מאסף לכל המחנות". אנשים היו מוצאים את כל האבידות של המחנות שצעדו לפניהם ומשיבים אותן לבעליהן. במשמעות הרוחנית מסמל הדבר, שדווקא עניין קבלת העול, שהייתה לתכונה השלטת במחנה דן, היא זו אשר העניקה לשבט את הכח לתקן טעויות אשר נעשו ע"י השבטים האחרים. גם אם מישהו מהשבטים איבד את דרכו, הצליח מחנה דן להחזירו אל האמת בזכות אותה קבלת העול הגמורה והמוחלטת שלו לרצון ה´. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך א´ עמ´ 102) חיים נצחיים: ************ א. כאשר התורה מתארת את הסתלקותו של יעקב אבינו, היא מבטאת זאת במילה "ויגווע" ואינה מוסיפה "וימת". אומרת על כך הגמרא(במסכת תענית ה,ב) - "יעקב אבינו לא מת". שואלת הגמרא: וכי לשווא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים? תשובת הגמרא לסוגייה זו היא, שהדבר נלמד מהפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב...כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים"; יש כאן השוואה בין יעקב לזרעו - "מה זרעו בחיים, והוא בחיים". לכאורה תשובת הגמרא אינה עונה על השאלה: איך אפשר לומר שיעקב אבינו לא מת, והלוא ספדוהו, חנטוהו וקברוהו? ועוד יש להבין איך העובדה ש"זרעו בחיים פועלת ש"אף הוא בחיים". ב. מכאן איפוא ברור שכאשר הגמרא אומרת "יעקב אבינו לא מת", אין היא מתכוונת לשלול את המציאות הנראית לעיני בשר. אין זו רק אמת עובדתית, אלא התורה עצמה מעידה על כך שספדו את יעקב, חנטוהו וקברוהו, והתורה ודאי היא אמת. זו אם כן שאלת הגמרא: וכי לשווא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים? על כך באה התשובה "מקרא אני דורש". כלומר, אף-על-פי שהתורה עצמה מעידה על קבורת יעקב, הרי מקרא מפורש בא ללמדנו מהי אמיתת מציאותו של יעקב אבינו ומהם חייו האמיתיים, ומבחינה זו "יעקב אבינו לא מת". ג. ייחודו של יעקב אבינו הוא בכך, שעליו נאמר "תיתן אמת ליעקב"(מיכה ז,כ). כלומר, מידתו היא מידת האמת. ומאחר והאמת היא נצחית ובלתי-משתנית, בהכרח שגם חייו של יעקב אבינו נמשכים בקיום נצחי, ולא רק בעולם העליון אלא גם בעולם הזה. וזו תשובת הגמרא: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". חייו האמיתיים של יעקב קשורים ב"זרעו". ע"י שצאצאיו ממשיכים את דרכו, נמשכים גם חייו שלו. בדרך זו נמשכים לעד חייו של יעקב אבינו גם בעולם הזה הגשמי שאין תחתון למטה הימנו. ד. נמצא איפוא, שחייו של יעקב אבינו מתקיימים במקביל בשני מישורים. מצד אחד, המישור הטבעי, שאף הוא חלק מהאמת האלוקית, ומבחינה זו נאמר בתורה שספדו הסופדים וקברו הקברנים. מצד שני לעומת זאת, ישנו הרובד העליון יותר של המציאות, שמבחינתו "יעקב אבינו לא מת". כך גם חייהם של "זרעו", של כל בני-ישראל, מתנהלים במקביל במישור הטבעי והעל-טבעי כאחד. מצד אחד יהודים חיים בעולם הזה וכפופים למגבלותיו, אך בו בזמן מבטיח הקב"ה ש"אתם הדבקים בה´ אלוקיכם חיים כולכם היום"(דברים ד,ד). זהו ובכן סוד קיומו של עם ישראל - עם אשר חי בתוך טבע העולם, ובו בעת כל קיומו הוא נס על-טבעי בפני עצמו. נצחיות מעין זו תבוא לידי ביטוי שלם בתחיית המתים, שבה יזכו כל ישראל לחיים נצחיים פשוטו כמשמעו. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך כ"ו,עמ´ 7; כרך ל"ה,עמ´ 223) יעקב אבינו לא מת: ***************** א. חז"ל אומרים: "צדיקים במיתתם נקראו חיים"(מסכת ברכות יח,סוף עמוד א ואילך). גם בפרשתנו מסופר על מיתתו של צדיק, יעקב אבינו, שגם לאחר מיתתו נקרא חי:"ויאסוף רגליו אל המיטה ויגווע ויאסף אל עמיו". אולם לגבי יעקב אבינו מופיע ביטוי חד יותר. אומר רש"י:"ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל:"יעקב אבינו לא מת"(כמובא במסכת תענית ה,ב). ביטוי דומה לזה נאמר גם על משה רבינו:"לא מת משה, מה להלן עומד ומשמש"(מסכת סוטה יג, סוף עמוד ב. זוהר חלק ג, לז, סוף עמוד ב). נשאלת השאלה אם כן, מהו ההבדל בין כל הצדיקים - שנקראים ´חיים´(גם לאחר מותם), לבין יעקב ומשה ש"לא מתו"? ב. ישנו הבדל בין יעקב אבינו ומשה רבינו לבין שאר הצדיקים. כל הצדיקים נקראים ´חיים´, משום שחייו האמיתיים של הצדיק אינם חיי גוף אלא חיי הנשמה(כמובא בתניא - אגרת הקודש ביאור לסי´ זך). אמונתו בה´, אהבתו את הקב"ה ויראתו ממנו - אלה הם חייו. בחיים אלה אין מוות, ולכן יציאתה של הנשמה מהגוף אינה פוגעת בחיים האמיתיים של הצדיק. יתרה מזו: חיי הצדיק מקבלים משנה תוקף דווקא לאחר יציאתו מן הגוף. כל עוד הוא חי בגוף גשמי, היו חייו הרוחניים נתונים במגבלותיו של הגוף, ואילו לאחר מכן אין להשפעתו הרוחנית שום גבולות גשמיים, וממילא השפעה זו קיימת ביתר שאת. ג. כל האמור לעיל נכון לגבי כל הצדיקים, אולם אצל יעקב אבינו ומשה רבינו יש יתרון מיוחד, שלכן רק בהם נאמר הביטוי "לא מת". בצדיקים אחרים, אף-על-פי שחייהם הרוחניים נמשכים, הרי החיים הגשמיים נפסקו, ונפגע הקשר שלהם עם הרובד הגשמי של העולם. לכן לא מתאים אצלם הביטוי "לא מת". לעומתם, אצל יעקב ומשה נאמר "לא מת" - משום שגם לאחר מיתתם נשמר הקשר בין נשמתם ובין חייהם הרוחניים לבין החיים הגשמיים של גוף גשמי בעולם הזה. ד. את ההסבר על כך מביאה הגמרא:"מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים". מכיוון שזרעו של יעקב אבינו חי חיים נצחיים, וצאצאיו מוסיפים להגשים בעולם את חייו הרוחניים של יעקב אביהם, נמצא איפוא שנשמתו של יעקב מוסיפה לחיות בעולם הזה, כשהיא מלובשת עכשיו בגופם של ´זרעו´. וכך גם משה רבינו, שעליו אומרים חז"ל:"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"(בכל דור ודור ישנה התפשטות של משה), הרי נשמתו מתלבשת בחכמי הדור, ובמיוחד בנשיא הדור, שעליו נאמר "אין דור שאין בו כמשה". נמצאת למד, שגם משה "לא מת", מכיוון שהוא מוסיף לחיות בכל דור ודור, בגופו של נשיא אותו דור. ובקרוב ממש יתקיים הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר"(ישעיה כו,יט), וכולם יקומו לתחייה, חיים כפשוטם, נשמות בגופים, בגאולה האמיתית והשלמה. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך כ"ו,עמ´ 6) הכח לנצח את הגלות: ****************** א. כאשר העלו בני יעקב את ארונו של אביהם לארץ-ישראל, כדי לקברו בחברון, מספרת התורה:"וישאו אותו בניו". אולם בפועל, רק עשרה מתוך שנים-עשר בניו נשאוהו, שכן יוסף ולוי נמנעו מלשאת את הארון. דבר זה ציווה יעקב בעצמו, כפי שמביא רש"י:"לוי לא יישא - שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא יישא - שהוא מלך; מנשה ואפרים יהיו תחתיהם". ומכיוון שמנשה ואפרים היו שלוחיהם של יוסף ולוי לשאת את הארון, נחשב הדבר כאילו יוסף ולוי עצמם נשאוהו, וכך למעשה התקיים הפסוק:"וישאו אותו בניו". ב. כאן יש להבין, מדוע בעצם לא היו יוסף ולוי יכולים לשאת את ארון אביהם? בעניין לוי השאלה גדולה עוד יותר: הלוא לוי עצמו לא היה עתיד לשאת את ארון הברית אלא רק צאצאיו, לאחר שעברו את כל שנות גלות מצרים. ואם בכל זאת נשיאת ארונו של מת היא הפרעה כה גדולה לנשיאת ארון ה´ - כיצד נשא משה רבינו את ארונו של יוסף בעלותם ממצרים, והלוא גם משה עצמו היה לוי, מבני קהת, נושאי ארון הברית? עלינו לומר, שבעצם הימנעותם של יוסף ולוי מלשאת את ארונו של יעקב טמונה סיבה מהותית ופנימית יותר. כל זמן שיעקב היה במצרים, לא היה יכול להתחיל השיעבוד. נמצא איפוא, שנשיאתו של יעקב ממצרים הינה שלב בהתחלת גלות מצרים. לכן יוסף ולוי לא היו יכולים בעצם ליטול חלק בפעולה זו, הגורמת לגלות, כי הם במהותם, למעלה מכל עניין הגלות. ג. על יוסף הצדיק נאמר - "כל זמן שיוסף קיים - לא היה עליהם משוי של מצרים; מת יוסף - נתנו עליהם משוי". זוהי אם כן משמעותם העמוקה של דברי יעקב שיוסף "הוא מלך": מצרים אינה שולטת עליו אלא הוא שולט עלייה. כמו-כן, השיעבוד בפועל לא התחיל אלא לאחר מיתת לוי(שכן כל זמן שאחד השבטים חי, לא התחיל השיעבוד, ולוי האריך ימים יותר מכולם). גם כשכבר החלה הגלות, שוחררו בני שבט לוי מעבודת הפרך, כי הם עסקו בתורה. ומכאן אנו למדים שגם שבט לוי עומד מעל הגלות. ד. רואים אנו איפוא, שיוסף ולוי הם מעל כל עניין הגלות, ולכן לא היו יכולים להשתתף בנשיאת ארונו של יעקב אביהם. עם זאת, שלחו יוסף ולוי שלוחים במקומם לשאת את ארון אביהם. ובכך העניקו כח לבניהם לעבור את הגלות בשלום: מנשה מבטא את התשוקה לחזור לבית אבא("נשני אלוקים את... בית אבי")(פרשת מקץ,מא,נא), ואילו אפרים מסמל את הכח להפוך את חושך הגלות לאור("הפרני אלוקים בארץ עוניי"). שתי התכונות הללו הן הדרך שבאמצעותה בני-ישראל יכולים להתגבר על קשיי הגלות ולהגיע לגאולה. כאשר מצד אחד ישנם תשוקה וצימאון לגאולה, ומצד שני אין מתרשמים מקשיי הגלות והופכים את הגלות עצמה לאור - וע"י כך מנצחים את הגלות וזוכים לגאולה. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך כ´,עמ´ 235) הכח לרדת ולעלות: **************** א. בסיומה של פרשת ויחי מביאה התורה את בשורתו של יוסף על הגאולה ממצרים:"ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת". המילים "פקוד יפקוד" הן הסימן שנתן יוסף לעם ישראל, שכאשר יבוא הגואל וידבר בלשון זה, סימן הוא שהגיע זמן הגאולה. ולא רק סימן נתן להם, אלא גם את הכח לגאולה(עיין ד"ה לך תרכ"ז). מכאן אנו רואים איפוא, שיוסף הוא אשר גרם לירידה למצרים - שהרי יעקב אבינו ובניו ירדו למצרים עפ"י בקשתו של יוסף, והוא אשר נתן לעם ישראל את הסימן והכח להיגאל ממנה. מדוע אם כן, דווקא יוסף שייך לירידה ממצרים וליציאה ממנה? ב. במובן מסויים היה יוסף נעלה בדרגתו הרוחנית מיתר אחיו השבטים ואפילו מיעקב אביו. הדבר בא לידי ביטוי עוד בחלומות שחלם("הנה השמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לי")(פרשת וישב,לז,ט), וכפי שהחלומות הללו התגשמו בפועל, שכן אביו ואחיו השתחוו לו. בפשטות השתחוו לו משום שהיה מלך, אבל בפנימיות העניינים הדבר מעיד על מעלתו המיוחדת של יוסף. מעלתו המיוחדת של יוסף הייתה, שאף-על-פי שהוא היה שקוע בניהול ענייני הממלכה, בכל זאת שמר על קדושתו ועל דבקותו בקב"ה. לעומתם, אחיו השבטים היו רועי צאן, כי עפ"י דרגתם לא ניתן לשמור על דבקות בקב"ה אלא ע"י התנתקות מענייני העולם. ג. זוהי גם הסיבה הפנימית שכאשר נפגשו יוסף ואחיו נאמר:"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" - השבטים לא היו יכולים לדמות בנפשם שהמשנה למלך יכול להיות יוסף הצדיק, שכן לשיטתם ישנה כאן סתירה. עוד יש לפרש את הפסוק "והם לא הכירוהו" - לשבטים לא הייתה כלל הכרה והשגה במדרגתו הגבוהה של יוסף. בגלל מעלתו הגבוהה של יוסף, נאמר על יעקב אבינו "אלה תולדות יעקב - יוסף". כלומר, עצם עניין ה´תולדות´ והגילוי של יעקב באים ע"י יוסף. הוא שהיה יכול לגלות בעולם(שזהו עניין ה´תולדות´, לידה, לגלות דבר שהיה נעלם ונסתר)את דרגתו הגבוהה של יעקב. ד. משום כך קשורות הירידה לגלות מצרים והיציאה ממנה ליוסף דווקא. כוונת הירידה למצרים הייתה להוציא משם "רכוש גדול", כהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו(בראשית טו,יג-יד). בפשטות הכוונה לכסף ולזהב שהוציאו ממצרים, ובפנימיות העניינים הכוונה היא לכל אותם הניצוצות האלוקיים שגאלו משם. כח זה, לרדת למטה-מטה למקום התחתון ביותר, ולא זו בלבד שלא ליפול אלא אף להעלות משם ´רכוש גדול´ - ניתן מאת יוסף הצדיק, שזה היה גם עניינו-הוא: הוא נשאר יוסף הצדיק גם כשהיה משנה למלך במצרים. יוסף הצדיק נותן את הכח לעם-ישראל לדורותיו שלא להתרשם מהעולם ומטרדותיו ח"ו, ולהביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך ג´,עמ´ 831) כוחו של יוסף: ************* א. פרשת ויחי חותמת ומסיימת את חומש בראשית, והיא מסתיימת בפטירתו של יוסף הצדיק ובכך שהוא הושם "בארון מצרים". סיום זה תמוה במקצת, לאור הכלל ש"מסיימים בטוב", והלוא אפשר היה לסיים את ספר בראשית כמה פסוקים קודם לכן, בכך שיוסף חי מאה ועשר שנים ואף זכה לראות נכדים ונינים. את תיאור פטירתו סובר הרבי שליט"א יכלה התורה להעביר לתחילת חומש שמות. עלינו לומר, שפטירתו של יוסף קשורה במהות הפנימית הכללית של כל ספר בראשית. ההבדל הכללי בין ספר בראשית לשאר הספרים שאחריו, הוא שבספר בראשית מסופר על האבות והשבטים, שזוהי בעצם ההכנה להתהוותו של עם-ישראל, ואילו הספרים האחרים כבר עוסקים בקורותיו של עם-ישראל עצמו, לאחר שכבר נעשה לעם. ב. ספר בראשית נפתח כידוע בסיפור בריאת העולם. על כך אומר רבי יצחק, שבעצם הייתה התורה צריכה להיפתח במצווה הראשונה, אולם היא בחרה לפתוח בסיפור הבריאה, על מנת לשלול טענות אפשריות מצד אומות-העולם:"שאם יאמרו אומות-העולם לישראל, לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו, נתנה להם(לגויים), וברצונו - נטלה מהם ונתנה לנו". מכאן איפוא ברור שהתורה לא הייתה משנה את סדר כתיבתה ח"ו רק בכדי לספק תשובות לגויים, אלא יש בכך גם מסר בסיסי לעם-ישראל. ג. גם הגויים יודעים על ייחודו של עם-ישראל ועל תפקידו המיוחד, אך טענתם היא, שדווקא משום כך, צריכים היהודים להתעסק בעבודת ה´, ולא לתבוע בעלות על ארץ גשמית. מכיוון שהם אינם עם ככל העמים, אל להם להיות בעלי ארץ ככל העמים. זוהי בעצם טענה בסיסית על הקשר שבין עבודת ה´ לבין המציאות הגשמית. והתורה משיבה על כך:"כל הארץ של הקב"ה היא" - גם הארציות שייכת לה´, וגם לתוכה צריכים להכניס את אור הקדושה. וזהו ייעודו של עם-ישראל לקדש גם את המציאות הארצית והגשמית. ד. בנקודה זו נפתח ספר בראשית, ובאותו עניין הוא מסתיים. הסיבה שארונו של יוסף נותר במצרים(שלא כיעקב שהועלה להיקבר בארץ-ישראל), היא בכדי להעניק כח לעם-ישראל גם בתוך גלות מצרים. יוסף, שהושם "בארון במצרים", מסמל את כוחו של עם-ישראל גם בתוך ´מצרים´ ובתוך הגלות. בכך למעשה מסתיים ספר בראשית, ספר ההכנה של עם-ישראל - בכח המיוחד שניתן ליהודים להחדיר את הקדושה האלוקית גם בתוך הגלות וגם בתוך ´מצרים´. באמצעות הכח הזה יכול העם היהודי להתמודד עם קשיי הגלות על כל סוגיהם, ולהגיע בתוך כך לגאולה האמיתית והשלימה. (מלוקט מהספר "לקוטי שיחות" כרך ל´,עמ´ 249) ולסיום, יהי רצון שבזכות מאמרי דא"ח אילו מאת הרבי מלך המשיח שליט"א נזכה כולנו כאיש אחד בלב אחד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו והרבי שליט"א בראשנו, שיוליכנו במהרה קוממיות לארצנו הקדושה "ארץ אשר עיני ה´ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה", לעיה"ק ירושלים תובב"א, לבניין בית המקדש השלישי "מקדש א-דני כוננו ידיך" ועד לקודש הקודשים, תיכ"ף ומיד ממ"ש, ללא כל מניעות ועיכובים ח"ו ומתוך שמחה וטוב לבב!, אמן כן יהי רצון! We Want Moshiach Now בברכת בשורות טובות, ברכה והצלחה רבה בכל המצטרך בגו"ר! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! בברכה רבה! ר´ עופר דפני קהילת חסידי חב"ד-ליובאוויטש קרית-שמואל,חיפה כאן ציווה ה´ את הברכה! לכל המעוניינים! כדאי להדפיס את המאמרים שליקטתי וללמדם במשך השבוע במקביל ללימוד הפרשה לפי סדר החומש. יחי המלך המשיח!

די.

א. רציתי להודות לר´ עופר דפני על החומר הוא ממש טוב למבצעים, ואני מחכה לזה גם שבוע הבא, ובכלל. ב. רציתי לבקש מכבוד הרד"ק ור´ עופר, אם אני מבין נכון, אתם שניכם אנשים מבוגרים, ולא מתאים כל כך שבויכוחים בינכם מעורבים ביטויים של ילדים קטנים, ובפרט שאתם חב"דניקים. אם הרבה אהבה, בברכת חסידים יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

לא נורא, מתבגרים ומבינים

לא נורא, או שלא הסברתי מספיק טוב, או שהוא לא מבין, ההערה שלי היתה על התעוזה שלו להחליט מה זה פנינה אצל הרבי, ואת השאר לא העתיק, הרי אמרתי שכל דברי הרבי הם פנינים ואור, ולא רק מה שהכותב העתיק, לפי תוכנות נפשו, וכושר הבנתו, ואולי אף לפי שורש נפשו למעלה, (כפי הלשון בתניא קדישא).

נפלא

החומר, וצורת ההגשה יוצאים מן הכלל. בודאי אשתמש בזה לצורך שיעורי תורה. יחי המלך המשיח.

יישר כח גם לך שחר!!!

ב"ה. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! לשחר היקר! תודה לך על תמיכתך ועל הגיבוי שאליו אני זוכה ממך בעניין תגובתו ה"מעצבנת" לכאורה של רד"ק לדברים שכתבתי. שמחתי גם לשמוע שאתה קורא מדי פעם ופעם את הדברים שאני כותב, וכולי תקווה שב"ה בעתיד לא נזכה לראות כאן בפורום תגובות לא הולמות מסוג זה של רד"ק ונזכה לקרוא מאמרי דא"ח בבית-המקדש השלישי שייבנה בעזהי"ת תיכ"ף ומי"ד ממ"ש בגאולה האמיתית והשלימה ע"י הרבי מלך המשיח שליט"א שיוליכנו במהרה קוממיות לארצנו הקדושה "ארץ אשר עיני ה´ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" אמן כן יהי רצון!

יישר כח ר' עופר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כל הכבוד לך על המאמץ. תתפלא אבל לא רק אנשים "מבחוץ" קוראים באופן קבוע את האשכולות שלך. אני באופן אישי קורא קבוע את מה שאתה מביא לפה בכל פעם. ולך רד"ק עם כל הכבוד אבל באמת שלא על כל דבר צריך להגיב או לתקן.

אין לי מילים רד"ק

יהודי עושה כאן עבודה יוצאת מן הכלל, משקיע זמן ומביא ציטוטים ומאמרים מספרי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א וזאת התגובה שלה הוא זוכה. מה יקרה לך מר רד"ק אם קצת תפרגן ליהודי שטרח ועמל הא! מה יקרה לך אני שואל? ותדע לך שמי שאמר שהישראלים לא יודעים לפרגן צודק במאה האחוזים. מה אתה חושב לעצמך רד"ק שרק חב"דניקים כמונו נכנסים לפורום הזה יש גם אנשים שאינם חב"דניקים ורוצים לדעת דברים שהרבי שליט"א התבטא ושוחח עליהן. הרי זה ידוע שכל דבריו של הרבי שליט"א הם פנינים אז מה אתה מנסה להגיד הא! אני בכל אופן נפגעתי ממך ומבקש שתתנצל כאן באופן אישי בפורום!!

כל דברי הרבי הם פנינים והם אור, אז מה זה ליקטת?

רק אלו פנינים????????